חיית הברזל: ראיון עם דורית קלנר לרגל צאת ספרה "עמקפלסט"

דורית קלנר היא ד"ר לכימיה בעלת קריירה ענפה ורזומה מרשים בתפקידים שונים בתעשייה בישראל. היא מתהפנטת מחומרים שמשנים את תכונותיהם, מוצאת חושניות במכונות ענק ומתרגשת כשהיא פוגשת מוחות צעירים ומבריקים במסגרת גיוס מהנדסים חדשים. במבט מן הצד קשה לא לתהות איך קרה שתעשיינית רמת דרג, שמחלקת את זמנה בין ביתה בכפר ורדים לבין נסיעות עבודה בלתי פוסקות לחו"ל, מגיעה לתל אביב בגיל 55 כדי לקדם את ההצלחה הראשונה בחיים הנוספים שבחרה – ספר הביכורים שלה "עמקפלסט", שהגיע בתחילת החודש לחנויות. אלא שמקריאה בספרה של קלנר, שתפאורתו היא מפעל פלסטיק בעמק יזרעאל, מתברר מיד כי אין סתירה בין השניים.

הסיפור של קלנר מוכר בקרב רבים מבני דורה: ספרות עניינה אותה תמיד והיא קראה בשקיקה מילדותה, בשלב מסוים אפילו הייתה כתבת ב"מעריב לנוער" לצד סמדר שיר. אבל בימים ההם כל הורה טען שספרות זה לא מקצוע ולכל ילד שהראה יכולות בתחומים המדעיים היה ברור שזה יהיה מקור הפרנסה בעתיד. "נשאבתי לתוך העולם המדעי־טכנולוגי", מספרת קלנר כשהיא מסבירה למה ספר הביכורים שלה יוצא בגיל מאוחר יחסית, "אני אוהבת מאוד את הסביבה הזו, יש בי תשוקה לתחום ואני לא מצטערת לרגע על הבחירה שעשיתי. אבל הלוואי שהיה אפשר לחיות חיים רבים במקביל, יש כל כך הרבה דברים לעשות בעולם הזה".

את הטיסות הארוכות והזמנים המתים בנסיעות העבודה מילאה קלנר בכתיבת ספרים שלמים בדמיון, בבניית משפטים וביצירת סצנות מורכבות. כשמלאו לה 50 היא החליטה להעניק לעצמה מתנה ולהתחיל לעשות דברים למען הגוף והנפש. היא נרשמה לקורס גלישת רוח בכנרת, לא בדיוק מתנה טיפוסית ליום הולדת 50, והחליטה שהגיע הזמן להתחיל לכתוב. "כמובן שברגע שהתיישבתי על המחשב שום דבר לא יצא", היא מתוודה ומצחקקת בהשלמה, "אז נרשמתי לסדנה, כנהוג במקומותינו. החלטתי שאני צריכה לנסוע הרחק מביתי בגליל והצטרפתי לקבוצת כתיבה של שמעון אדף בתל אביב. בפגישות הללו הספר התחיל להיבנות והן נתנו לי את התעוזה לכתוב אותו. כל השנים קראתי ראיונות עם סופרים שטוענים שבשלב מסוים הדמויות התחילו לכתוב את עצמן, וחשבתי לעצמי שהם מבלבלים את המוח. אני בן אדם מתוכנן ומאורגן מאוד ובניתי לי טבלאות אקסל עם כל מה שאני רוצה שיהיה בספר, אבל איפשהו כן איבדתי את דרכי בתוך זה, הדברים זרמו והספר באמת השתלט. לקחו לי ארבע שנים של כתיבה בערבים ובשבתות עד שסיימתי אותו, ובאמת נהניתי מכל רגע".

דורית קלנר. צילום: יולי גורודינסקי

מפעל חיים

"עמקפלסט" הוא רומן יוצא דופן בקטלוג הספרות הישראלית. קלנר בוחרת במקום אפרורי – מפעל תעשייתי עצום ממדים בעמק יזרעאל – וכמו בובות העץ המכושפות ב"מפצח האגוזים", גם המכונות במפעל מתעוררות לחיים כשהיא מפיחה בהן מחול קצבי שנענה לקולות הקרקוש שלהן ולנהמותיהן העמוקות. המפעל הוא לא עוד מבנה חלול וקר כי אם זירת התרחשות סוערת, המקום שבו אפשר לעקוב בהתפעלות אחר תהליך הייצור של חומר ואחר המרקם המרתק של כוח האדם המתפעל אותו. כשרעש המכונות שוקט, עולה קולן של ארבע דמויות שעובדות במפעל: שאדי, מפעיל מכונה מדבוריה, דפנה, מנהלת שאפתנית, יעלי, פקידת קבלה מעפולה ונורית, מהנדסת צעירה בת העמק. כל הדמויות עומדות בפני פרשת דרכים בחייהן האישיים והמקצועיים. "תמיד רציתי לכתוב על התעשייה", מספרת קלנר, "יש בי הרבה תשוקה אל התחום הזה וראיתי את העוצמה של המציאות הכל כך דרמטית שלו. האנשים מעניינים מאוד והמכונות" – היא לוקחת נשימה עמוקה – "הן ממש חושניות בעיניי. כשדיברתי עם אנשים ראיתי שהם לא מבינים את זה. הספרות הישראלית עוסקת לרוב באורבני, במשפחתי, בלבטי הנפש, ואם היא כבר יוצאת למקום אחר, זה בדרך כלל משהו בכיוון פולקלוריסטי שעוסק במזרחיות ובפריפריה. הסתכלתי על מה שקורה סביבי וחשבתי שחבל שאין לתחום הזה ביטוי בספרות. זה עולם של כסף, של כוח, של תככים, מלא בתשוקות ובאמוציות. אנשים חושבים שהתעשייה משעממת ורוטינית, שהאנשים שעובדים שם פשוטים, וזה ממש לא ככה".

את עושה מעשה יוצא דופן בספרות בכך שאת נכנסת לחייהם של אנשים שנמצאים בשוליים האפורים של החברה ומכוונת את הזרקור אל הסיטואציות הכי יומיומיות שלהם.

"היומיום הוא המציאות, אי אפשר לברוח מזה. אך למציאות עצמה יש פוטנציאל עצום לעניין. הגיבורים בסיפור מצאו את הישועה שלהם ביומיום הזה, את המקום שבו הם יכולים לבוא לידי ביטוי ולהתחבר, את הסביבה התומכת שלהם בעבודה. מקום העבודה יכול לרומם אותנו או להשפיל אותנו, אנחנו מבלים שם את רוב שעות היום וזה המקום שבו יש לנו את האינטרקציה החשובה ביותר עם אנשים, אחרי המשפחה. היה לי חשוב מאוד להראות שלפעמים העבודה היומיומית והרגילה ביותר יכולה להיות ישועה".

זה בא לידי ביטוי במיוחד אצל הדמויות הנשיות בספר, שהבחירה בעבודה מעצימה אותן.

"זו הייתה אחת הנקודות החשובות ביותר שביקשתי להעביר. במהלך שנות עבודתי נתקלתי בנשים רבות שהעבודה הייתה עבורן רק מקור פרנסה, או רק אפשרות לצאת קצת מהבית. אני חושבת שהנשים בתעשייה מפספסות משהו. מקום העבודה יכול להעניק לנו הרבה מאוד כוח, בראש ובראשונה משום שעבודה מכניסה כסף וזה דבר הכרחי לכל מי ששואפת להיות עצמאית. נוסף על כך, במקרים רבים בחיים חלק גדול מההערכה העצמית שלנו נבנה במקום העבודה. 'עמקפלסט' מדבר על האפשרות להעצים את מי שהחברה מקשה עליהם להתקדם – נשים, עולים חדשים, גברים מהמגזר הערבי. למרבה הצער זה לא תמיד מצליח. אנחנו רואים את הקשיים של התושבים הערבים בגליל להתקבל למקומות עבודה, בייחוד בחברה התעשייתית שהיא שמרנית וסגורה מאוד. בפועל, עדיין קשה מאוד גם לנשים וגם לערבים להתקבל לעבודה בתעשייה בישראל".

"עמקפלסט" דורית קלנר, הוצאת ידיעות אחרונות, 324 עמ'