"מסוכן לקהילה הטרנסג'נדרית": הסרט הבלגי שנפלט מהאוסקר

בשנה שעברה, כש"אישה פנטסטית" הצ'ילאני זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, הוא זכה לחיבוק חם ממבקרי הקולנוע והקהילה הטרנסג'נדרית. לשבחים מיוחדים זכתה השחקנית הטרנסג'נדרית דניאלה וגה, שגילמה טרנסג'נדרית שמתמודדת עם מותו של אהובה המבוגר ממנה ועם הבעיטה שהיא מקבלת ממשפחתו.

גם השנה התקרב לקטגוריית הסרט הזר באוסקר סרט על גיבורה טרנסג'נדרית שזכה להילולי המבקרים: "נערה", על רקדנית בלט בת 15 שנולדה בגוף זכרי, הפך לשיחת היום בפסטיבל קאן וקטף שם ארבעה פרסים, כולל "הדקל הגאה" ופרס לשחקן הראשי ויקטור פולסטר. אולם, הפעם נציגי הקהילה הטרנסג'נדרית זעמו, וכשנודע שהסרט מועמד לגלובוס הזהב ונרכש על ידי נטפליקס אמריקה, החלו להתפרסם בכלי התקשורת בארצות הברית טקסטים שהגדירו את נציג בלגיה לאוסקר כ"סרט מסוכן" והביעו תקווה שלא יזכה במועמדות. בסופו של דבר, הסרט נותר מחוץ לתחרות.

מתוך הסרט הבלגי "נערה"

עוד כתבות מעניינות:
השריטה של הוליווד: למה הקולנוע כל כך אוהב חתולים ג'ינג'ים?
בעקבות "קפטן מארוול": 8 סרטי גיבורות־על מסקרנים שבדרך אלינו
"פעם הדיבור על הסט היה בסגנון 'בואי תעשי לי ביד'"

על מה התעורר הזעם? העיתונאי והאקטיביסט מתיו רודריגז כתב באתר Into כי "הסרט מדמם ומגלה אובססיה לגופים טרנסיים באופן שמזכיר לנו שסיסג'נדר כתב וביים אותו. זאת פורנוגרפיה של טראומה טרנסית, וכסיסג'נדר בעצמי, אני מזהיר טרנסים לא לראותו וסיסג'נדרים לא להתפתות על ידיו".

גם מבקר הקולנוע אוליבר וויטני, בטור אורח בהוליווד ריפורטר, קבל על כך שהסרט מרוצף בשוטים של איבר המין הזכרי של הגיבורה: "לארה בוחנת בכאב את גופה העירום במראה בחמש סצנות – האם אחת לא הספיקה?", כתב והוסיף: "בארבעה רגעים מדממים ללא צורך היא תולשת פלסטר מאיבר המין שלה אחרי שהדביקה אותו לגוף במהלך הבלט. לוקס דונט (הבמאי – י"ש) הופך את תחיבת איבר המין, מציאות עבור הרבה טרנסיות, למופע אימים. במקום להציע חקירה מהורהרת של חלק קשה בחיי היום יום של טרנסית, הסרט משתמש בגופה כאתר טראומה ומזמין את הצופים להגיב בגועל".

נוסף לטיעונים הנ"ל, כל הכותבים קשרו את הבעייתיות של הייצוג בסרט בליהוק רקדן בלט צעיר לתפקיד הגיבורה. שחקנית טרנסית הייתה יכולה להבהיר לדונט, שזה סרטו הראשון, איפה הוא טועה (דונט אומר להגנתו שבכתיבת התסריט השתתפה הרקדנית הטרנסג'נדרית נורה מונסקור שהסרט מבוסס על סיפורה – אף שלבקשתה לא קיבלה קרדיט – ושלתפקיד הראשי נבחנו גם שבע טרנסיות).

כשהוקרן בפסטיבל ירושלים המלצתי גם אני עליו בחום. שלא כמו הכותבים האלה, אני חשתי שהדרמה של הסרט מתמקדת ביחסים בין לארה לבין אביה האוהב ובאובססיה שלה לריקוד, אבל זאת נקודת מבט קבילה שדורשת התייחסות.

שאלת הליהוק של סיסג'נדרים לתפקיד טרנסג'נדרים הולכת ותופסת מקום בשיח הציבורי. כשהילארי סוואנק זכתה באוסקר על גילום נער טרנסג'נדר ב"בנים אינם בוכים" (1999) לא נשמעו מחאות, אבל כשג'ארד ליטו זכה באותו פרס על הופעתו כאקטיביסטית טרנסג'נדרית ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" (2013) נטען כנגדו שהוא אימץ מניירות שהתאימו יותר לדראג קווין, והחלו להישמע קולות שדרשו ללהק טרנסים לתפקיד טרנסג'נדרים. שנתיים אחרי כן, הופעתו של אדי רדמיין ב"נערה הדנית" זכתה לבוז גורף (וגם למועמדות לאוסקר), והמחאה הגיעה לדרגה חדשה בשנה שעברה, כשנודע שסקרלט ג'והנסון לוהקה לתפקיד גבר טרנסג'נדר ב־"Rub & Tug", המבוסס על סיפורו האמיתי של מי שהקים אימפריה של מכוני עיסוי לא חוקיים בשנות ה־70. "הם יכולים לפנות לנציגים של ג'פרי טמבור, ג'ארד לטו ופליסיטי הפמן לתגובה", אמרה ג'והנסון, אחרי שוויטני כתב ב־Screen Crush שהיא "לא קיבלה את התזכיר על כמה זה בעייתי ששחקנים מגלמים דמויות בעלות זהויות גזעיות ומגדריות שונות". למעשה, הבקלאש היה כל כך חזק, שבתוך זמן קצר היא פרשה מהפרויקט וכעת לא ברור מה יעלה בגורלו.

הטיעון המקובל בעד העמדה הראשונית של ג'והנסון הוא ששחקן תמיד מגלם אנשים שונים ממנו: זו הרי מהות המשחק. מנגד, פעם גם היה מקובל שאנשים לבנים יגלמו שחורים, והיום השחרת פנים היא העלבון הגדול ביותר לשחורים, לפחות בארצות הברית. אז מה בעצם ההבדל? טיעון נוסף הוא שיש כל כך מעט תפקידים של טרנסג'נדרים, שלא הוגן לגנוב אותם משחקנים טרנסג'נדרים, לפחות כל עוד אלה אינם נלקחים בחשבון לתפקידי סיסג'נדרים.

אדי רדמיין, "הנערה הדנית"

ב־2005, אלכסנדרה בילינגס, שגילמה את דווינה בסדרה "טרנספרנט", לוהקה לתפקיד הראשי בסרט העצמאי "טראנסאמריקה". אבל 24 שעות אחרי כן המפיק חזר בו ואמר לה שהיא לא כוכבת גדולה דיה להשיג מימון לסרט. במקומה לוהקה הפמן, שהייתה מועמדת לאוסקר על התפקיד. בנאום התודה של טמבור, כשזכה באמי על תפקידו ב"טרנספרנט", הוא אמר: "בבקשה תנו הזדמנות לשחקנים טרנסים, תנו להם אודישנים, לא אצטער אם אהיה הגבר הסיסג'נדר האחרון שמגלם אישה טרנסית בטלוויזיה".

טיעון נוסף הוא שהמודעות הציבורית להוויה של טרנסג'נדריות וטרנסג'נדרים נמוכה כל כך, שליהוק סיסג'נדרים במקומם רק ממשיך לשמר אותה. כך למשל, כשמגזיני הקולנוע הבולטים וראייטי, הוליווד רפורטר ודדליין דיווחו על הליהוק של ג'והנסון, הם תיארו את דנטה טקס גיל, הדמות ההיסטורית שהיא נועדה לגלם, כ"אישה שלבושה כגבר" או כ"אמביוולנטית מבחינה מינית", אף שגיל חי את חייו כגבר טרנסג'נדר ויש הבדל בין מיניות למגדר. כלומר, המסר שעולה שוב ושוב מסרטים שבהם גברים סיסג'נדרים מגלמים טרנסג'נדריות הוא שהן גברים מחופשים – ולהיפך. יש הטוענים אף שהמסר הזה תורם לעליית פשעי שנאה נגדן ונגדם.

כך או כך, נדמה שהמחאה מתחילה לצבור השפעה. ב־2015 עלתה לשידור הסדרה הבריטית החמודה "בן לוקח בת", על צעיר שמתאהב בטרנסג'נדרית בוגרת. הסדרה היא תוצאה של יוזמה של ה־ BBCשערכה תחרות למציאת תסריטים עם ייצוגים חיוביים של טרנסג'נדרים, ולתפקיד הראשי לוהקה השחקנית הטרנסג'נדרית רבקה רוט (שנראתה לאחרונה גם ב"האחים סיסטרז"). "פוזה" של ריאן מרפי הלכה רחוק יותר: היא מיקדה את העלילה סביב חיי הקהילה הטרנסג'נדרית השחורה בשנות ה־80 בניו יורק, וליהקה שלל שחקניות טרנסג'נדריות. ובישראל, סרט הנעורים "הנשף" של שרון מיימון וטל גרניט גילה לנו שלדוגמנית הטרנסג'נדרית סתיו סטרשקו יש פוטנציאל אמיתי כשחקנית קולנוע. עדיין קשה לדמיין סרט הוליוודי שיעז לשים את קלפיו על שחקנים טרנסג'נדרים. אבל אחרי ליהוקה של הטרנסית ניקול מיינס לתפקיד דרימר, גיבורת העל הטרנסית הראשונה בטלוויזיה, בעונה הנוכחית של הסדרה "סופרגירל", גם זה יגיע.