תערוכת "ציוצי האומה" של סטטוסים מצייצים: אמנות שמצליחה לזעזע

"הלאה ההומור! הלאה הביקורת העצמית! הלאה האמנות!" – כך פחות או יותר ינוסח המניפסט של הזרם האמנותי המהפכני של הרגע – הסחו־הומוריזם. בחוגים לתולדות האמנות יזכירו את שמי כמי שהשכיל לזהות אותו ראשון. במצגות שיוקרנו באולם פסטליכט באוניברסיטת תל אביב יצוטטו שורות מהכתבה הזו ממש. "במה שונה הסחו־הומוריזם מסתם אמנות הומוריסטית?", ישאל אחד הסטודנטים את המרצה. "ובכן, לפי הגדרתו של גיא פרחי", היא תשיב לו, "הסחו־הומוריזם פשוט לא מצחיק".

את שמו של הז'אנר החדש הגיתי בדרכי לתערוכת "ציוצי האומה", שנפתחה השבוע בירושלים לציון חמש שנות פעילות לעמוד הפייסבוק סטטוסים מצייצים. כדי למצוא את בנייני האומה היה עליי לעקוב אחר שתי נערות בחולצות של להקות מטאל שהתווכחו ביניהן אם מדובר ב"כנס סטטוסים" או ב"תערוכת סטטוסים". בדרך כמעט התפרצנו בטעות לחתונה של זוג בשם תמר ושגיא (מה שהיה יכול להוביל לערב נפלא), אך המאבטחים הסבו את תשומת לבנו לשלט הניאון הענק שהוצב כ־50 מ' מאיתנו ובישר "ברוכים הבאים לאירוע סטטוסים מצייצים". בכניסה לאולם נפרש שטיח אדום. כשחצינו אותו, הבחנו בבופה מפנק של עוגות ובבר חופשי (גם אני הייתי סקפטי עד שניסיתי בעצמי). ברקע התנגנה מוזיקת בוסה נובה נעימה. בטוח שזו לא החתונה של תמר ושגיא?

צילום: שרה לוי

השאלה הראשונה שמתעוררת במוחו של אדם שפוי בשומעו על האירוע, היא איך לעזאזל הופכים סטטוסים לתערוכה. האם משלבים אותם עם איורים? מקרינים אותם על מסכים? לא ולא. מדפיסים אותם על קנבס ומסדרים אותם לפי קטגוריות בנאליות: סטטוסים הקשורים בזוגיות ("קצת אירוני שליצור ששוכח ימי הולדת וימי נישואין קוראים זכר"), סטטוסים הקשורים ביוקר המחיה ("יש לי משכורת היברידית: חצי ממנה הולך על חשמל וחצי ממנה על דלק"), סטטוסים מתקופת צוק איתן ("תראו את האבא המקסים הזה, אחרי שבועיים וחצי במילואים הוא ראה את בנו היחיד בן 5 חודשים ופרץ בבכי") וכן הלאה. השאלה השנייה שמתעוררת היא מי לעזאזל מגיע לתערוכה של סטטוסים מצייצים. התשובה – בני נוער שהזכירו לי את מפגשי הפורומים על הגג של קניון עזריאלי. טוב, לכולנו היה משעמם בגיל הזה. וגיא לרר, שלו כמובן אין שום תירוץ.

[interaction id="54b63ed7cd7e120f0d05fec8"]

אפשר להתפשפש בסוגיות אידיאולוגיות ולרטון על כך שבתערוכה שמכנה את עצמה "ציוצי האומה" לא שולבו גם סטטוסים גרועים של ערבים, רוסים, הומואים, לסביות, צ׳רקסים ותם אהרון. פרט לכך שזה יהיה משעמם, זו תהיה החטאה גמורה של העיקר. מה שמעניין באירוע הזה הוא הניסיון העלוב להנכיח תוכן וירטואלי בממשות ולצפות שיהיה לכך ערך אסתטי כלשהו. אני יכול להיכנס לעמוד סטטוסים מצייצים מתי שבא לי. למה שאקדיש שעה מזמני כדי להגיע למקום שבו אוכל להתבונן באותו הדבר בדיוק מודפס על קנבס?

ובכל זאת, יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מ"ציוצי האומה". אמנות טובה, לפי התפיסה המודרנית, אמורה לגרום לזעזוע. לחזות בשני נערים נקרעים מצחוק אל מול בדיחה כמו "גאה בעצמי שהתעוררתי בשש כדי לרוץ. קצת מתבאסת שלא יצאתי מהמיטה", זהו מראה מזעזע, האמינו לי.