על מותם של גיבורים

1. מוזר שהטור הראשון שאני כותב כאן עוסק בפרידה. אבל יצא שהשבוע הלך לעולמו אחרון גיבורי הפעולה שלי, איש שביליתי עשרים שנה בתרגום כל מה שכתב אי פעם, המשורר האמריקאי מארק סטרנד. אז פרידה:

2. כשאתה אומר שלום לגיבור, אתה אומר שלום לחלק יותר טוב של עצמך. כי זה מה שעושה אותו גיבור, בעיניך: הוא מעמיד מולך מראה שאומרת, "מה שאתה עושה כרגע? זה לא מספיק. עכשיו שראית, אתה יודע שאפשר יותר."
ואם אפשר, אז צריך. כמעט אין ברירה.

[tmwdfpad]3. הפעם ההיא, כשהזמנתי ספר שלו בדואר, והגיע כרך עב כרס שעל עטיפתו תמונה של איש גדול ומשופם, מחזיק דג ענקי בידו; התברר שיש עוד כותב ושמו מארק סטרנד, והוא דייג, והוא כותב על… נו, דגים ("או, אם היית יודע כמה פעמים שמעתי את הסיפור הזה," אמר לי מארק סטרנד האמיתי בחיוך מלא עונג, כשנפגשנו. "הדייג הזה – למה הוא לא מתרכז בלדוג?").

הפעם ההיא בלונדון, בחנות הספרים ווטרסטונ'ס בפיקדילי, ששלפתי לגמרי במקרה את האנתולוגיה שלו מהמדף, וקראתי את כולה, שיר אחרי שיר, ושכחתי שאשתי מחכה לי בבית קפה, ושכחתי שיש אנשים מסביבי, עד שבא מוכר במעיל גשם, מוכן כבר לסגירת החנות, ואמר: "אנחנו גם מוכרים את הספרים האלה, אתה יודע."

הפעם ההיא ברומא, כשליזה גינזבורג היפהפייה אמרה לי, רגע לפני שנכנסנו לחדר מלא עיתונאים איטלקים, "אתה יודע שהוא יהודי, כן?"
"מה?" אמרתי. "מארק סטרנד? יהודי? לא היה לי מושג."
"כן," היא אמרה, "לפני שנתיים, בפסח, קרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ומאז הוא מדבר על יהדותו."
ושנתיים קודם, בפסח, קרה גם לי משהו שאני לא מוכן לדבר עליו, ואחרי שהוא קרה חלמתי חלום, ובו אישה יפה שלא הכרתי, שדמתה שתי טיפות מים לליזה גינזבורג, אמרה לי: "אתה תפגוש עוד ועוד אנשים שקרה להם משהו, בפסח הזה, והם לא יכולים לדבר עליו. ואז, אני אבוא ואגיד לך משהו."

ובמשך שנתיים פגשתי עוד ועוד ועוד אנשים כאלה בדיוק. ואז ראיתי את ליזה גינזבורג, וחשבתי שאני הוזה, אבל היא היתה אמיתית לגמרי. דקה אחרי זה התחילה מסיבת העיתונאים, והיא תירגמה את דברי, ואלוהים יודע מה אמרתי שם. הייתי כל כך מטולטל, שדיברתי שטויות. זה הזמן להתנצל בפניה, ובפני העיתונאים האיטלקים, ובפני כל מי שהיה איתי באותו חדר.

איור: יובל רוביצ'ק

4. למה סטרנד גיבור, בעיני?
כי כדי להביט אל תוך התהום הפעורה בין הדברים שאתה רואה, לאלה שאתה לא רואה – דרוש אומץ.
נטיית הלב היא לוותר. ממילא זה ייגמר בחשכה.
והמאמץ גדול כל כך. והתשלום קטן כל כך. אז ראית הבהוב של אמת; אז חטפת נצנוץ של אינסוף, שעוד רגע יעלם וכל מה שישאיר אחריו יהיה זיכרון כה קלוש, שכמעט לגיטימי לחזור בך ולומר שזה לא קרה. אז בשביל מה המאמץ?

5. בשביל זה:
כי אם אתה מישיר מבט אל המקום ההוא, הנסתר, ולא נותן להרגשת האפסות המושכת אותך מטה להפחיד אותך – אז אתה רואה ניצוץ. לרגע.
ואז כותב מה שראית.
לכך דרוש אומץ. אומץ להיות בתוך אפסותך שלך. ולחזור לספר על זה.

6. כוס שוקו ענקית עם מרשמלו – זה מה שהוא הזמין. אחרי ארוחה מצוינת של שעתיים במול ים, אחרי יין ודגים ושיחה של חצי לילה על הכל, אדם בן כמעט 80, גדול המשוררים האמריקאים בני זמננו, אחד שיודע להתבונן בנימי נימיו הדקים ביותר של העולם – מזמין לקינוח כוס שוקו ענקית עם מרשמלו.

לא אשכח את זה. הבנתי אז משהו על סוד קסמו: שעיניו הן עיני ילד, שמתבונן בחיים בפליאה קדומה. לא עיניים תמימות; הוא ראה הרבה מאוד. הוא ראה הכל. אבל היה לו ביטחון שאם תתבונן מספיק בדבר, הדבר יגלה לך את עצמו, את העומק של עצמו, את היופי של עצמו, את העצב של עצמו. את מה שזה לא יהיה שהוא מסתיר.

מתוך "בוקר":

זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי
את הסירה של דודי ממפרץ המים החום
וחתרתי אל האי.
גלים קטנים התנפצו על הדפנות
והחריקה החלולה של המשוטים
עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.
נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע
של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי
להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני
המים
חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה
את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.