כביש אבוד

פריפריה היא לא רק מילה, תל אביב מסואבת ומבודרת מדי מעצמה וכל הסיכויים שבקרוב תקרה כאן קטסטרופה. ענת זלצר, יוצרת הסדרה הדוקומנטרית המטלטלת "כביש 90", יצאה עם מודי בר־און למסע בן שבועיים על הכביש הכי עצוב במדינה וחזרה עם אש בעיניים. ראיון

ענת זלצר. צילום: איליה מלניקוב
ענת זלצר. צילום: איליה מלניקוב
15 במאי 2014

לפני כחודשיים, כשמאיר הר ציון מת, הרוחות בישראל סערו: מצד אחד ראשי המדינה ספדו לאיש כלגיבור לאומי. מצד אחר היו לא מעט קולות שהתנערו ממעשיו של האיש שנודע בעיקר בפעולות תגמול, בשליחות המדינה וגם על דעת עצמו, וטענו שהסגידה לאיש דומה מדי לפולחן האישיות שהפלסטינים עושים לשהידים. בשלב הזה ענת זלצר כבר ידעה שיש לה חומר טוב ביד. כמה חודשים קודם לכן, במסע צילומים בן שבועיים לאורך כביש 90, הגיעו זלצר ושותפה לעשייה מודי בר־און – מגובים בצוות שמנה את עורכת המשנה בשמת זיידנברג, הצלם דניאל קדם, המקליט תולי חן – לביתו של הר ציון בחוות שושנה לגידול בקר בכוכב הירדן. בעצם היה בידיה הראיון האחרון.

"כביש 90", הסדרה החדשה של זלצר ובר־און (בשיתוף יולי־אוגוסט הפקות), שחתומים יחד על יצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל של הדוקו הישראלי כמו "במדינת היהודים", "תל אביב־יפו" ו"הקיבוץ", הביאה את הצוות לשלל מקומות מדכדכים ועזובים ברמה נפשעת מבחינה לאומית. אבל הבית של הר ציון נותן תחושה אחרת. בר־און ניגש אליו בחרדת קודש ומגדיר את הר ציון כגיבור ילדותו. בתוך הבית הר ציון מדבר בשבחו של טרנספר ומצטער על הטעות הגורלית שעשתה ישראל כשלא גירשה יותר ערבים כשהייתה יכולה. כשבר־און מציין את גלעד שליט כגיבור הצבאי החדש של ישראל – לעומת הגיבור הישן הר ציון עצמו – פולט הגיבור לשעבר בקול סדוק: "כולירה".

אלה חומרי נפץ. אלה חומרים שלפני חודשיים אפשר היה למכור אותם לפריים טיים ולגזור קופון יחצני די עסיסי לסדרה ששידורה יחל בסוף החודש בערוץ 8. "זה לא דבר שרציתי לעשות", מבהירה זלצר, "זה לא הסיפור".

מה הסיפור?

"אנשי הבקר שיושבים על ההר, שעדיין מנהלים דיאלוג אחר עם המדינה, בניגוד לרוב מי שגר לאורך כביש 90. הגבול הנובחי הוא פחות גבול מזה של פעם. רציתי לבדוק אם משהו בהשקפת העולם שלו השתנה, ולא. התפלאתי כשמודי אמר שהר ציון היה גיבור ילדותו. זה היה לי מוזר, אבל גדלנו במקומות שונים".

מודי בר און ב"כביש 90"
מודי בר און ב"כביש 90"

מודי יצא מהמפגש איתו מזועזע, אבל פנים מול פנים הוא לא ממש העביר על דבריו ביקורת.

"אתה אומר שהוא היה עדין איתו?"

כן, בהחלט.

"מודי היה מה שהוא יכול היה להיות. הדיאלוג הזה מתעתע, זה חלק מהעניין. בצורת העבודה שלנו מודי מצטרף בשלב מאוחר יחסית. זו סדרה מאוד מתוחקרת, במשך חצי שנה בשמת ואני נסענו לאורך הציר פעמיים בשבוע כדי לפגוש אנשים ולחפש את הסיפור שאני רוצה לספר. בזמן הצילומים חווינו את המסע שוב, ומודי חווה אותו בעצם כמעט בפעם הראשונה וחלק מהעניין הוא המפגש שלו".

זו סדרה שונה מאוד מגוף העשייה של השניים עד כה. יצירותיהם הקודמות נעו על ציר הזמן: סיפור כרונולוגי היסטורי של התפתחות ישראלית כלשהי. הפעם הם בחרו להתמקד בהווה ולנוע לאורך ציר גיאוגרפי – הכביש הארוך בישראל שיוצא ממטולה ונגמר באילת, שהיה בעבר בבת עינה של המדינה כי מי שגר לאורכו שימש גבול אנושי בינינו לבין ירדן. מאז שהגבולות במזרח ובצפון שקטו (באופן יחסי), הוא ננטש והפך לכביש רפאים מדכא עד מאוד. קשה להאמין שקיימים מקומות עזובים כאלה בישראל.

הסדרה הזו היא סטירת לחי לכל מי שחי חיים בטוחים. מדי פעם מרים העבר המזהיר את ראשו במהלכה, כתזכורת לכך שהכל שביר. זלצר, שהייתה בעברה מורה להיסטוריה, הגיעה לסדרה הזאת אחרי תחקיר מעמיק של "מה היה יכול להיות", מה הובטח לאנשים שנשלחו לגור בגבול החם. בטנדר שבו נוסע בר־און, היא מגלה, הטרטרה גם ספריית ארכיון קטנה, וספר מיוחד שהוציא צוות הסדרה נשלף מדי פעם לדפדוף מול מרואיין כזה או אחר. במקומות מסוימים גם הוצב מוניטור שהציג תצלומים היסטוריים על הדש־בורד של הטנדר (שנמצאו בעזרת התחקירנית הוויזואלית לילי יודינסקי). העבר היה פורח, ירוק ועשיר. ההווה עלוב, מתפורר וחסר תקווה. יש בו הרבה בריכות ריקות ממים ומתנ"ס אחד, שרק לפני כמה שנים היה מרכז חברתי שוקק פעילות והיום עשבים שוטים צומחים בין הרצפות המתפוררות שלו.

"השאלה המעניינת היא מתי מדינה מכירה בפריפריה שלה", אומרת זלצר, "אצלנו, כשהגבול הצבאי הוא חשוב מי שגר לידו נהנה מהחיבוק החם של המדינה וכשהגבול פחות חשוב היא עוזבת אותו. אתה יכול להיות במקום הכי נידח אבל להרגיש במרכז. זה השתנה. הציונות הישנה, שהתיישבה שם, מרגישה ששכחו אותה בבית והשאלה היא מי שכח".

הסדרה הזו הרבה יותר ביקורתית וזועמת מפרויקטים קודמים שלכם.

"כל הסדרות שלנו מנהלות דיאלוג עם ההווה. תראה, מקומות משתנים, גם תל אביב. בשנות ה־70 המקום שבו אנחנו יושבים (נחמה וחצי, י"א) היה נטוש, בשנות ה־80 חזרו אליו צעירים והיום השתלטו עליו בורגנים. יש כל הזמן תהליך של שינוי. אנחנו מדינה צעירה, הסיפור הוא 66 שנה של מדינה ועוד 30 שנה של ניסיונות להקים אותה. הייתה הבטחה, וזה מוקדם מדי, זה צעיר מכדי להניח לזה. התקווה שיהיה פה אחרת, טוב יותר, מהולה באכזבה גדולה. אנשים היו יכולים לצאת לאותו מסע ולהראות איזו ארץ נהדרת יש לנו. אנחנו בחרנו להתבונן, זה לא שחיפשנו את הרע".

את בטח נתקלת הרבה בטענה הזאת: למה אתם שליליים, למה לא להראות מה שטוב?

"זה התפקיד שלנו – ללמוד, ללמד ולייצר תובנות. אני חיה פה וזה כל מה שמעניין אותי. התובנה המרכזית מהסדרה היא שאין שם מדינה. היא לא קיימת שם, בכביש הארוך הזה שיש בו פחות משישה מנדטים. המושגים הם של פריפריה. בקעת הירדן היא התחת של יהודה ושומרון והג'יפתליק זה התחת של הפלסטינים. העבודה הזאת היא הדרך שלי להשפיע".

הג'יפתליק הוא אזור בבקעת הירדן שבו יושבים בדואים שנפלו בין הכיסאות בצורה העגומה ביותר. איש לא לוקח אותם תחת חסותו, לא ישראל ולא פלסטין, והם סובלים ממצוקת עוני, מחסור במים והיעדר תשתיות בסיסיות. בושה לאומית ברמה הכי בסיסית שלה. רוב הישראלים לא מודעים בכלל לכך שאנשים חיים ככה. זה אפילו לא העוני שאנחנו מכירים מכתבות יום השואה על ניצולים או כתבות המקרר הריק לפני חגי ישראל. זו דלות אחרת, ורק בשביל להיות מודע לו צריך לראות את הסדרה. זלצר אומרת שיותר מכל מקום אחר שהגיעו אליו, הג'יפתליק לא יוצא לה מהראש. "אני מרגישה אחריות. אנחנו אחראים לזה שאנשים גרים בתנאים האלה ב־2014. אני אחראית שפועל ערבי משתכר 60 שקל ליום. עצמנו עיניים יותר מדי זמן".

לא ברור איך חיים ככה.

"כי אתה כותב ב־Time Out. כל בוקר אני קמה עם כתבות ה'איפה לאכול', 'איפה לקנות בגדים', 'איפה לשתות'".

גם את פה.

"אז זהו, זה הדבר שקרה בעקבות 'הקיבוץ'. תל אביב הפסיקה לעניין אותי. המקום הזה, שבו אני חיה 21 שנה, מאוד משתנה. הבית שלי נקנה בתחילת שנות ה־90, כשלב תל אביב היה קטן, כמעט כפרי, שהגיעו אליו אוהבי העיר האמיתיים והייתה לנו תחושה של חלוציות. עכשיו הוא שופץ והפך לבאוהאוס, בנו עוד שלוש קומות, והפנטהאוז נמכר ב־12 מיליון ש"ח. השינוי הזה גדול עליי בכמה מספרים".

את חשה חוסר נוחות מזה שיש לך? רוצה לברוח מהיציבות? מהפריבילגיה?

"לא. אני מרגישה שהדברים המעניינים הם לא כאן. צריך לעזור למזרח לחזור להיות המרכז ואסור לנו כמדינה לאפשר את מה שקורה. פריפריה זו לא רק מילה".

זה עוזר להרחיק.

"בדיוק, אז אני מזמינה את כל מי שיש לו אחריות לצאת למסע שעשינו ולראות את מה שראינו ולבוא עם ארנקים פתוחים ורעיונות חדשים ומחשבות יצירתיות". כשהיא מדברת על שיווק הסדרה היא מציינת ש"לא מסובך למכור סדרה על תל אביב או על הקיבוץ. את זה, את כביש 90, קשה למכור. אבל הנידחות של המקום חייבת להגיע למודעות. תודעה משנה דברים".

בלדה לנאיבית

זלצר גדלה בתל אביב, זו שהיא עדיין גרה בה ועכשיו הופכת לזרה לה. "ילדה צפונית תל אביבית", כהגדרתה. דווקא הביוגרפיה האישית שלה היא משהו שהרתיע אותה: "אחד הדברים שפחדתי מהם הוא שאני באה מלב תל אביב, מבקרת לרגע, חושבת ומביאה סיפור. הייתי צריכה למצוא את הטון שבו אני לא מדברת בשמם אלא חווה משהו. אני באה עם המושגים שלי מהמערב, המבט מבחוץ". הסדרה שעשתה עכשיו החזירה אותה למקומות שהיו חלק ממה שעיצב את אישיותה, בתקופת השירות הצבאי שלה על כביש 90, בבקעת הירדן. בסדרה רואים בבירור את הביוגרפיה של בר־און: הוא מגיע לגבול הצפון ונזכר בחוויות ממוטטות משירותו הצבאי, באסון צור. הוא נפגש עם גבר דומה לו במוצב נטוש שעטלפים השתלטו על המחילות שלו במעין גבריות ישנה־חדשה, ברגע אישי מאוד. אבל הסדרה הזאת אינטימית גם עבור זלצר, שלכאורה השאירה את החוויות שלה מאחורי הקלעים.

"הייתי חיילת בסוף שנות ה־70, בבקעת הירדן ובעין גדי. בעצם חזרתי לחלק מהמקומות שהייתי בהם בצבא. הייתה תמימות גדולה. הייתי חיילת שלא הבינה מה קרה מסביב ומה היא רואה. החינוך שקיבלנו היה מלא אהבה למקום ולא חשבתי על הבקעה כשאלה. בביקור שלי אז ביריחו, כשאני מנגבת לבּנה, לא ראיתי את מחנות הפליטים שליד. אף אחד לא סיפר לי על זה כלום. המסע הזה, כעבור 30 שנה, לאותו מקום שבו הסתובבתי כחיילת – הפך להיות התפכחות מנאיביות מאוד גדולה. במושב ארגמן ביליתי ארבעה חודשים כשהייתי בצבא, והיה לי חשוב לחזור אליו. כמו שמודי מגיע לגדר הטובה – הבקעה זה שלי וזה בתוך הסדרה. המושב לא התפתח יותר מדי. הבתים שראיתי אז נשארו אותם בתים. זה הפך לי את הלב. אני רואה את עין גדי הרוסה אחרי שחייתי בה חצי שנה. ים המלח. דרך העבודה שלנו מביאה את הביוגרפיה של כל אחד מאיתנו".

אני טוען בפניה שהסדרה נטולת כל טון מבודח, בניגוד לסדרות קודמות, בגלל האינטימיות הזאת. "מודי עשוי להתווכח איתך. אני חושבת שהעבר מגן עליך, ההווה פחות. זה מפגש פנים אל פנים עם הדבר עצמו. איך אתה מגיב לאדם שמציג בפניך מקום כמו מתנ"ס נטוש? איזה מערכון אתה יכול לכתוב על זה?".

מפריחות את השממה עם כיפים. מתוך "כביש 90"
מפריחות את השממה עם כיפים. מתוך "כביש 90"

את חושבת לעזוב את תל אביב, לעבור לשם?

"יש לי חלומות כאלה. הרי בסופו של דבר כשהקימו את הקיבוצים בשנות ה־20, במקומות הכי נידחים, כדי לייצר גבולות שהיו מרכז – אנשים עשו ריסטרט. המקום הזה צריך אתחול, מחשבתי אבל גם פיזי. צפוף במרכז, מסואב ובורגני, לא מאתגר, לא צריך להתאמץ ואתה עוסק בפרטי, בקטן ובמסתגר. הייתה מחאה לפני שנתיים־שלוש, ועכשיו ראיתי סרט על כיכר תחריר האמיתית והבנתי כמה אנחנו קקמייקות".

המהפכה עוד תבוא?

"יותר ויותר אנשים מבינים שאין לזה תחליף. אנחנו שרויים בהרדמה כללית. כולנו מסוממים בכל מיני רמות על ידי תקשורת שחוגגת את עצמה לדעת, בבידור שמשתלט על הכל. אנשים משוועים להתחלה חדשה. לאורך ההיסטוריה פעם בכמה מאות שנים מגיעה אחת כזאת".

זו תהיה קטסטרופה.

"זה תמיד ככה".

תהיה שם אלימות?

"לא. לא מצאתי שם כוח. מצאתי אוזלת יד, עצב, דיכאון. תשמע, אני לא באמת רוצה לעבור לגור שם", היא אומרת, "אבל אני חיה בלימבו. אני פה אבל לא באמת פה. כשאני נוסעת ללמד לספיר אני מרגיש חלק משם באותה מידה".

ומישראל?

"יש רגע בסדרה שמודי פוגש שני נערים שמטיילים, והם אומרים ש'ארץ ישראל הפגישה בינינו'. מודי ואני התחברנו סביב האהבה שלנו להיסטוריה המקומית. אפשר להגיד, במרכאות, שהאהבה למקום, לא במובן הציוני הקלאסי, הפגישה בינינו. אחרי זה דיברנו – מה עם ארץ ישראל שלנו? אני כבר לא יכולה לדבר ככה. אני כועסת, אני כבר לא גאה. אבל זה שאני לא יכולה לדבר ככה, ושאני מאוד ביקורתית, קשור לאכפתיות. אם לא היה אכפת לי לא הייתי עושה מסעות כאלה. אני רוצה שאנשים ידעו. לימדתי בבית ספר, לפני מלא שנים, ואני לא מרגישה שאני עושה היום משהו אחר. אני מלמדת. הרבה יותר קל לעשות שמח. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה".