פשקווילים של אהבה

דבר העורך, שלומי שבן: לפני שנה ניגש אליי ברחוב ונתן לי את ספר השירה שכתב. פתחתי את הספר בחשש וגיליתי משורר נפלא ורב השראה. "מפרשים קשים" נתן לי הרבה. בעיקר את התחושה הנהדרת של ההתאהבות מחדש בעברית.

יונתן ברג נולד לתוך סיר לחץ פוליטי ומשם המתח רק המשיך להתגבר. לפני פחות משנתיים פרסם המשורר התל אביבי בן ה-34 את ספר הביכורים שלו "מפרשים קשים", שיצא בהוצאת קשב לשירה. הספר, שהציג 60 שירים, זכה לשבחים רבים והפך את ברג לשם מסקרן בסצנה. ברג, המשדר נינוחות ושלוות נפש של מי שפרח בחממה בקיבוץ, גדל למעשה בהתנחלות פסגות שבהרי בנימין והתחנך בישיבה תיכונית שממנה נזרק בגיל 16, לאחר שביצע סדרה של עברות משמעת שעליהן בתיכון רגיל, סביר שהיו מסתפקים בלשלוח אותו להרשמה. נראה שהמערכת הדתית זיהתה מהר מאוד את הפניית העורף והסכסוך הפנימי שהחל להתפתח אצל ברג ביחס לדת. משם הייתה הדרך לאורח חיים חילוני מהירה. במהלך שירותו הצבאי השתתף ברג במבצע חומת מגן ואיבד בחברון שני חברים שתובעים את מקומם בעולמו, דרך השירה שלו, עד היום.

כמו כל חייל משוחרר עם מטען כבד על הגב, ברג עזב הכל ונסע לטייל בעולם. הוא התמסר לחיי הנוודות, לנופים הפרועים, להתעלויות הנפש שאפשר האסיד במסיבות טראנס בגואה ולסשנים הארוכים של סמים בקולומביה. גם אם מעתה ועד עולם שום דבר מרגש כבר לא יקרה בחייו, יש לו דבשת של חוויות שיכולה למלא ספרים על גבי ספרים. בעוד כשבועיים ייצא לאור ספר שירה נוסף שלו בשם "שעות ליד העולם", ואת הרומן עב הכרס שכתב עורך כעת יובל שמעוני מהוצאת עם עובד. ואם זה לא מספיק, ברג כבר התחיל לעבוד על כתיבת העמודים הראשונים של הרומן הבא שלו. "זו התפרצות כזו", הוא מסביר לי כשאני מגיבה בהפתעה לקיומם העתידי של שני הרומנים.

"אני אדם אינטנסיבי, וכשאני עושה משהו אני לגמרי בתוכו. זה נכון למערכות היחסים שלי, לחוויות בכניסה והיציאה שלי מעולם הסמים ולחוויות מעולם הנדודים. אם אני נמצא במשהו אני נמצא בו. מצד שני, כשאני עוזב אותו הוא יכול פשוט להירדם. למשל, מאז שהתחלתי לכתוב פרוזה באופן אינטנסיבי השירה הלכה ופחתה. הספר הזה נכתב ברובו לפני שהפרוזה נכתבה".

אתה צריך לסגור את הדלת של השירה כדי לפתוח את זו של הפרוזה?

"הפרוזה היא עבודה קשה שמצריכה הרבה מאוד זמן וזיעה. כשאני נמצא במתח המנטלי היציב שלי אני כותב פרוזה, אבל כשאני מגיע למצבים שבהם המתח עולה מדרגה, אני יודע שאני צריך להגיע לשירה. זה קורה ברגעים שבהם אני נמצא מחוץ לדברים, מחוץ למסלול, למערכות היחסים, ל'קח ותן' של החיים, אני כמו נזרק מהעולם. זה קורה לי, נניח, כשאני פוגש מוזיקה שפותחת אותי ואז אין לי ברירה אלא לכתוב שירה".

השירה הייתה שם מהרגע הראשון?

"האינטואיציה של השירה היא משהו שהיה לי כבר כנער ולא רק שהיא הצילה אותי, אלא התאהבתי ברגעים האלה של הזריקה מהעולם. כנער דתי שלומד בישיבה, תחושת הזריקה מהעולם הכילה גם את הסכסוך הפנימי ואת הפניית העורף לאלוהים, למערכת, להתנחלות, לבית ולאידיאולוגיה שממנה באתי. זה הפך אותי לנער בודד מאוד, וכשגיליתי פתאום את השירה בתוך זה, הרגשתי כאילו יש לי מקהלה שלמה שאיתי כל הזמן. אני יודע שזה מאוד מתיימר להגיד, אבל כשאני נזרק אני לא מרגיש שאני רחוק מהם או פחות מאליוט, מגינסברג או מכל שאר המשוררים שאני אוהב ומושפע מהם. כשאני נזרק, אני איתם יחד סביב אותה מדורה, עם אותם שירי עם שכולנו שרים, ויש כוח חזק מאוד באחדות והמשפחתיות הזו שהיא מחוץ לעולם. במקום להיות בודד במקום המנודה הזה הפכתי לבן בית של משהו: אני איתם יחד בהפניית העורף לעולם".

האמנות התחילה לצאת מהמקום שבו נבנה הספק?

"האמנות והספק יצאו מאותה הנקודה אבל לא נבעו אחד מהשני. אני בהחלט יכול לראות את עצמי כאדם אורתודוקסי שכותב שירה. הסיבה שבגללה היה לי מתח עם העולם הדתי והסיבה שבגללה היום אני במערכת יחסים מיוחדת מאוד עם היהדות שלי היא סקרנות. מי שכלב הסקרנות נשך אותו יהיה חולה לכל החיים. הוא תמיד יהיה בהשתוקקות לשפות אחרות, למראות אחרים, לנופים אחרים ולמוזיקה אחרת. הסקרנות היא הבסיס של השירה, התשוקה כלפי העולם, והיא גם הייתה נקודת המוצא של המרד שלי באורתודוקסיה ובמשפחה. מה שכן לימד אותי המאבק בדת בהקשר של השירה הוא שיש כמה קולות בעולם ובמובן הזה גם אני כמשורר צריך לדבר בכמה קולות. אני מנסה כל הזמן לשנות את המנעד של השירים שאני כותב. חלקם בהירים ופילוסופיים, חלקם מופשטים, חלקם אקסטטיים וכו'. יש בי קול שהוא לגמרי דתי, למשל, כשאני מתפלל בבית הכנסת בשבת, ומצד שני יש בי קול שהולך לים והוא מלא תשוקה למי שיושבת על החוף עם ביקיני".

את אלוהים ברג לא עזב, הוא בנה איתו מערכת יחסים שתתאים יותר לצרכים הנפשיים והאינטלקטואליים שלו. אבל את ההתנחלות הוא השאיר מאחור כשהבין שהמקום שאפשר לו ילדות מאושרת ותמימה הוא בעצם מערכת שמייצרת סבל וקושי לאנשים אחרים. משבר האמון שלו עם ההתנחלות מקבל ייצוג נרחב בשיריו והוא כעת גם הבסיס לרומן שייצא בקרוב. "חלק מהסיבה לכך שאני כותב פרוזה היא שאי אפשר להעביר את הכל בשירה" מסביר ברג. "יש סוג של מחשבות ותפיסות שהשירה לא מאפשרת. בפרוזה הרבה יותר קל לי לתאר את המערכות של המציאות. שירה פוליטית למשל, היא כזו שמסתכלת על מערכת ומנסה לתאר אותה ולכן בודדים הם אלה שמצליחים לכתוב שירה פוליטית אפקטיבית. אני, למשל, לא חושב שיש לי יכולת לכתוב שירה פוליטית. יש לי שירים שהתכנים שלהם הם פוליטיים אבל זה בגלל שהחיים שלי הם פוליטיים, זה בגלל שגדלתי היכן שגדלתי".

יונתן ברג. צילום: יולי גורודינסקי

הפוליטיקה והיחסים שלך עם המערכות שבהן גדלת הפכו אותך לסוג של אאוטסיידר גם בתוך המשפחה. זה הופיע כבר בספרך הראשון אבל בספר החדש אתה מעז לבטא את זה בצורה בהירה יותר.

"בכתיבה, יש לך מערכת עיכול ואתה צריך שהיא תהיה מסוגלת להתמודד עם כל מיני חומרים. זה דבר שמשתנה ואני חושב שהוא קשור להתבגרות. את מערכת היחסים שלי עם המשפחה אני משחזר בשירה. עברתי עם המשפחה שלי תהליך של נטישה ושל קבלה ויש פה תמונת מראה של ההתבגרות שלי מול המשפחה. בספר הראשון כתבתי את הנטישה, את השונות ואת הזרות. לפני חמש שנים עברתי מתחושה של זרות לתחושה של השלמה או של קבלה ואל השירה שלי זה הגיע עכשיו. יש לי אומץ לכתוב על עצמי כפי שאני נתפס בעיני האחים שלי, נגיד כרגשן מדי וכמשיחי בדרכי. מצד שני אני גם מסוגל להגיד על המשפחה כל מיני דברים בחזרה: על אבא שלי, עם הבדידות שלו והזעם שיש לו כלפי המציאות, על האחים שלי, ששונים ממני כל כך ועל אימא שלי שיש לה סוג של תמימות גדולה מאוד שלפעמים די מעצבנת אותך. זו בדיוק אותה התמימות שמאפשרת לאנשים לגור במקומות מאוד בעייתיים. בשבת האחרונה הייתי בבית הכנסת והגיעו תלמידים של ישיבת הסדר להתפלל וראיתי עליהם את הדבר הזה. זו תמימות שמישהו מאכיל אותה, מארגן אותה ועוזר לה. כשאתה בישיבת הסדר ומוקף בתחושות האלה של חום, התעלות, קדושה ואידיאולוגיה קל מאוד לתמימות הזאת להתפתח ויש בה משהו יפה וזך. אבל זו עדיין תמימות והיא לא רואה את כל מה שקורה סביבה. בשביל מישהו כמוני, שהסקרנות היא מה שמפעילה אותו, התמימות הזו של אימא שלי היא משהו שאני אמביוולנטי לגביו. אבל כל זה כבר מתוך קבלה ומתוך אמפתיה".