פני הדור

מעטות הן ההמצאות שהצליחו, לאורך ההיסטוריה, להיטמע בחברה כאילו תמיד היו חלק בלתי נפרד ממנה. פייסבוק, שתחגוג בפברואר הקרוב עשור להיווסדה, היא מההמצאות הללו. נכון, לא מדובר בגלגל, נורה חשמלית או כרבולית. במקור, פייסבוק הוקמה על ידי מארק צוקרברג, אז סטודנט בשנה שלישית באוניברסיטת הארוורד, כאתר לדירוג סטודנטים לפי מראה, קצת כמו Hot or Not הסליזית מסוף הניינטיז.

כיום, עשור אחרי שהחלה לקרום שורות קוד ועיצוב, פייסבוק היא זו שמדרגת את כולנו, לא משנה אם אנחנו סתם משתמשים שרוצים להיות בקשר עם מעגל החברים הקרוב, להקת אינדי שמעוניינת לעדכן את קהל המעריצים הקיים ולמשוך קהל חדש, תאגיד ענק שמשקיע הון בפרסום וקידום עצמי או רווק שמחפש סטוץ או מערכת יחסים. בהתאם להתגמשות של מרבית כלי התקשורת בעידן הווירטואלי ולהעדפת הטראפיק והכמות על פני האיכות – מדד הלייקים, השיתופים והתפוצה הם אלה שקובעים בסופו של דבר אם התוכן שיצרנו או שיתפנו ראוי בכלל לחשיפה. אחרי עשר שנות קיום וכשבע שנות פעילות בישראל, דבר אחד בטוח לגבינו – פייסבוק היא זאת שמכפיפה אותנו אליה ולא להפך. הגולם עוד לא קם על יוצרו, אבל הוא ללא ספק מטיל עליו את הצל שלו. המחקרים אמנם מראים ירידה בפופולריות שלו ועלייה בצמיחה של רשתות חברתיות ושירותי שיתוף ותקשורת אחרים, מאחר שילדים כיום מרגישים שהחדירה של דור ההורים שלהם לפייסבוק הפכה אותו ללא קוּל בעליל, אבל רוחה של פייסבוק והקווים המנחים שהיא הציבה מתקיימים ברובם גם בטוויטר, באינסטגרם ובסנאפצ'ט.

כשאנחנו מתחילים להתנהל לפי פייסבוק, ולא להפך

ממש כמו באבולוציה, דרוש גורם אחד שחורג מאופן ההתנהגות הקבוע שלו, אקט אחד שהוא בגדר גיים־צ'יינג'ר שאחריו האלגוריתם של פייסבוק כבר ייקח את המושכות לידיו ויקבע לנו את סדר היום. כל אחד מהחברים שלך בפייסבוק יכול יום אחד, בלי סיבה נראית לעין, לנבור לך בפרופיל, לחלץ משם סטטוס שכתבת לפני שנה ולעשות לו לייק. הלייקוק התמים הזה עשוי להחזיר את הסטטוס מהמתים, לקדם אותו למעלה הפיד של הרבה מחבריך ולמעשה לשחזר התרחשות שקרתה לפני שנה. החבר הלא צפוי שהתחיל את תגובת השרשרת מצטרף למועדון מכובד שכולל את האדם הקדמון שהחליט שנשבר לו מאפריקה וצעד ברגל לאזור הודו, את רוזה פארקס ואת האיש שהפיל בטעות פרוסת תפוח אדמה לשמן רותח והמציא את הצי'פס.

לפעמים פייסבוק לא צריכה אפילו את זה ופשוט מסתדרת לבד. השוטטות במרחבי הפיד עשויה להיות בנאלית ומשעממת אבל האלגוריתם מבין את זה, ולכן דואג להפתיע אותנו בספונטניות יצירתית, לחדש לנו. "קח למשל את עניין הוספת החברים", אומר פרופסור יאיר עמיחי־המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי בהרצליה. "פייסבוק יודעת שאנחנו חיים בעידן של מולטי טאסקינג ושסביר שאתה עושה כמה דברים במקביל בזמן שאתה שם, והיא מנצלת את זה. האימפולסיביות וחוסר הריכוז שלנו מביאים אותנו להתבלבל לפעמים בין האנשים שהציעו לנו חברות וטרם אישרנו לבין אנשים שהפייסבוק עצמה מציעה לנו להתחבר אליהם. כך יוצא שהיא הפכה אותנו ליצורים יוזמים, מכתיבה לנו חברויות חדשות וככה בעצם משעבדת אותנו, כי יותר חברים זה יותר תוכן ויותר תלות בפייסבוק".

 לא מה הקהל צריך, אלא מה הקהל רוצה

באוגוסט 2011, במהלך המחאה החברתית, רצה ברחבי הפייסבוק כתבה שפורסמה ב"כלכליסט". הכתבה עסקה במחקר על פטריות ועל האינטליגנציה האנושית שלהן. למשך כמה שעות טובות הפכה פיסת המידע הפופולרי הזה לסחורה החמה בוול של המון אנשים, כולל יושבי המאהל ברוטשילד, שהמליצו לחבריהם לקרוא אותה תוך שפיכת סופרלטיבים שלרוב לא מתלווים דווקא לפטריות. הקידום שלה התנהל בצורה ויראלית נטו ולא גוּבה בהחלטת עורך כלשהי, שהרי בקיץ 2011 התקשורת התמקדה במובהק בסיקור של הפגנות הצדק החברתי לצד טיפול לייף סטיילי בפרופיל האופנתי של דפני ליף וסתיו שפיר. אבל פייסבוק ידעה טוב יותר, ואפילו פעילי מאהל כבדים הניחו לרגע את השלט שנפנפו כדי לספר כמה מדהימות הן הפטריות. נראה שהשוס של הכתבה – העובדה שהפטריות מנהלות זו עם זו מערכת של קשרים שמזכירה את המבנה של פייסבוק ולמעשה הקדימה את הרשת החברתית – והדמיון שמצאו המוחים בין אותה עובדה לבין אופן התעוררות המחאה (שגם היא, התחילה מאיוונט קטן), הוא מה שהפך את כתבת הפטריות ללהיט שאנשים נהנו לשתף.

ד"ר יובל דרור, שחוקר את השינוייים שפייסבוק חוללה בהרגלי צריכת המדיה של הציבור, מספר ש"אם פעם סמכנו על כתבים ועורכים שינסחו עבורנו את סדר היום, היום מי שעושה את זה הם החברים שלנו. סך כל הכתבות שמופיעות בוול שלי מדי בוקר הן עיתון אלטרנטיבי שמשקף את הטעם הקולקטיבי של חבריי. בדרך כלל יש התאמה בין הטעם שלהם לשלי, מאחר שאנחנו מרבים להקיף עצמנו בחברים שדומים לנו, כך שחבריי למעשה עורכים עבורי עיתון בוקר לטעמי האישי".

עורך של אחד מאתרי התוכן המובילים בישראל מאשר את התזה של דרור ומספר שכ־20־25 אחוז מהטראפיק באתר שבעריכתו מגיע מהפייסבוק ולא דרך עמוד הבית של האתר. הוא מספר שבאתרים דומים בארצות הברית מגיעים המספרים אפילו ל־35 אחוז ושהמגמה הכללית, בארץ ובעולם, היא של עלייה מתמדת בדומיננטיות של פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות בעיצוב הרגלי צריכת המדיה של הגולשים. דברים דומים אמר בחודש מרץ האחרון ערן טיפרברון, עורך ynet (עורך משנה באותה תקופה – א"פ) במסגרת כנס Digit שהתקיים במרץ האחרון, כשאישר גם הוא ש"20 אחוז מהטראפיק מגיע מפייסבוק. זה המון".

בתקופה כזו, שבה, כמגמה עולמית, עמודי הבית מאבדים מכוחם אל מול הרשתות חברתיות ומנועי החיפוש (אי אפשר בלי גוגל, אם נדייק), ההשפעה היא לא רק באופן צריכת התוכן של הקוראים, אלא גם בדרך יצירתו על ידי גופי המדיה. מה זאת אומרת? "זה קצת כמו נוהל לא כתוב שאתה פועל לפיו – אתה חייב את ההוק הוויראלי, הכתבה־שתיים־שלוש בשבוע שיצליחו לייצר באזז ויראלי ותעבורה טובה מפייסבוק, או לכל הפחות ישותפו הרבה ויעוררו דיון", מספר עורך באחד מאתרי החדשות הגדולים בארץ. "אפשר לראות איך בכלי תקשורת אמריקאים ממש מקדישים לזה זמן ומחשבה ומפצחים את זה בכל פעם מחדש. בארץ נראה שגם הקוראים וגם העורכים עוד לא ממש התרגלו לזה, כך שבשלב הנוכחי זה רלוונטי בעיקר לאייטמים חדשותיים".

אבל זה לא שבארץ חסרים מקרים של כתבות שטות שעולות לגדולה. עורך עיתון "הארץ" אלוף בן הביא דוגמה לכך בכנס שנערך בתחילת דצמבר במכון למחקרי ביטחון לאומי, כשסיפר שאייטם על פליטת פה של גלית גוטמן ויואב לימור בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 הוביל לכך ש־100 אלף קוראים חדשים נכנסו לאתר. לא מדובר כאן בביקורת נשכנית או בידיעה בלעדית, אלא בהתנהלות נכונה של עורכי האתר, שעשו מה שעושים במערכות תוכן אינטרנטיות בשנים האחרונות – הוציאו את זה לפייסבוק. ואם זה מה שקורה בחזית האינטרנטית של העיתון לאנשים חושבים, לא קשה להבין את היחס של גופים אחרים לתכנים מסוג זה ודרומה מהם, כשהמטרה היחידה העומדת מולם היא טראפיק.

 למה כל כך ברצינות?

הפדיחות הטלוויזיוניות הקטנות שהופכות לוויראליות הן נתח קטן מהשטויות בפיד. לעזאזל, במובן מסוים הן אפילו הרציניות שבהן. המצבים האבסורדיים באמת הם אלה שבהם אפשר להיתקל בלייק ו/או תגובה עם סמיילי מאנשים כמו סילבי קשת, יגאל סרנה או דב אלפון, שמפרגנים לתמונות של גורי חתולים מנמנמים בסלסילה. המהפך שחוללה פייסבוק במעמד של הפרגון והתמוגגות מקיטש הוא לא פחות ממדהים, בטח לאור העובדה שהבון טון בניינטיז ובסוף המילניום היה להיות ציני, מריר, מתנשא, לא מפרגן ואפילו קר. היסודות שהרכיבו את המושג "קוּל" התמוטטו אחד אחרי השני לתוך ביצה חומצית של לייקים, סמיילים, איחולים דביקים ומחוות אהבה מוגזמות וחסרות פרופורציה למעמד.

פרופסור עמיחי־המבורגר טוען ש"פונקציית ה'לייק' היא דוגמה למשהו שמאבד ממשמעותו בגלל שימוש יתר. מבחינה פסיכולוגית, המוח שלנו זקוק לגירויים, אבל אם נסתכל על אותה נקודה כל הזמן – הראייה תהפוך להיות מטושטשת. זו מטפורה לענין הפרגון בפייסבוק שפשוט נשחק ורוקן מתוכן. מה שהצליח להחמיא לנו אתמול כבר לא יספיק כדי להחמיא לנו מחר". לדבריו של עמיחי־המבורגר, זה לא שפייסבוק העלימה את יצר ההסתלבטות או הקנאה, שכן גם בפורמט שמקדש את הלייקוק והליקוק יש את הדרכים להביע חוסר פרגון. "יש פה המון תחכום. מי שהוא יצור קנאי, למשל, ילחץ אמנם על 'לייק' אבל ימהר אחר כך להעלות סטטוס משלו שיגרוף יותר לייקים מהסטטוס שהוא פרגן לו. זה נקרא 'להביס את האחר במסגרת הפורמט'", מסביר עמיחי־המבורגר. "שמע, זה מעניין לחשוב שלפני עידן פייסבוק היינו צריכים להשקיע המון בשביל לקבל פידבק בכזו עוצמה, ופתאום אתה יכול לקבל כל כך הרבה פרגון בקלות מדהימה. זו הסיבה לכך שפייסבוק ניצח את המציאות הממשית – בגלל הקלות הבלתי נסבלת כמעט של היכולת לקבל פידבק חיובי, סימום של פרגונים".

 תספרו גם לנו, שכולנו נצחק

יש סיבה לכך שאתם מחזיקים את הטלפון שלכם קרוב אליכם ומציצים בו גם כשאתם לא באמת מחכים לשום שיחה או הודעה. בשנים האחרונות קוראים לזה FOMO – fear of missing out – או בקיצור, הפחד לפספס משהו, בעיקר חוויה או מידע. העניין הוא לא להיעדר מהמסיבה אלא להיעדר ממנה בזמן שכל האחרים נכחו. מחקר שנערך באוניברסיטת אסקס הבריטית ופורסם בחודש מאי האחרון מדגיש שהתסמונת חזקה במיוחד אצל אנשים שמחפשים חיבה ותחושת הערכה. מדדי הלייקים והשיתופים הפכו את התחושות ליחסיות – אם פעם הספיקה מילה טובה, היום צריך הרבה לייקים. כמה זה הרבה? יותר משיש לאחרים. ובשביל לייקים צריך לעבוד – לקרוא, להגיב, להגיב לתגובות וליזום פוסטים חדשים. בכל דקה מתרחש משהו, ואם מצמצתם, אולי פספסתם לא רק מידע אלא גם את האפשרות להגיב לו ולזכות במבול לייקים פוטנציאלי. "אתה לא יכול להתנתק, כי אולי דווקא כשתעשה זאת תצוץ לך בפיד פיסת המידע המשמעותית המעניינת באמת, זו שמתחבאת בתוך בליל של נונסנס", אומר פרופסור עמיחי־המבורגר. "הרי ההתנהגויות שהכי קשה להפסיק הן אלו שבעקבותיהן אנחנו מקבלים חיזוקים. אתה אף פעם לא יודע אם יגיע או לא יגיע החיזוק המיוחל בעקבות הפעולה שאתה עושה, ולכן תמשיך לעשות אותה שוב ושוב".

אבל העולם הפייסבוקי רלוונטי לתופעת ה־FOMO גם מהחזית שמעבר למסך: בזמן שחברים שלכם חוגגים בחוץ, אתם קוראים על זה בבית. ד"ר דרור מסביר ש"לראות כל הזמן עד כמה כולם מבלים ונהנים בזמן שאתה נשאר בבית גורם לרגשות שליליים כמו בדידות, קנאה ודימוי עצמי נמוך". עמיחי־המבורגר מסכים ומחזק: "פייסבוק מוכר אושר, ואם אנשים מאושרים עכשיו בגלל שהם נמצאים במקום כלשהו ואתה לא, אז בהכרח הפסדת משהו". סביר שגם בעת קריאת שורות אלה, חברים שלכם בילו איפשהו, עשו לייק על משהו או הגיבו למישהו – וההפסד, לכאורה, כולו שלכם.

 כן, אתם בדיכאון

ללא קשר לרשתות חברתיות, חוסר היכולת לשמוח באמת בשמחתם של אחרים הוא חלק מהטבע האנושי. אם צרת רבים היא חצי נחמה, אז השמחה שלהם היא כנראה באסה שלמה. מחקר שפרסמה אוניברסיטת מישיגן בקיץ האחרון טוען לדו קוטביות ביחס שלנו לשמחתם של אחרים (אמיתית או לא): נשמח בשמחתם, אבל נהיה מבואסים בשביל עצמנו. באופן גורף (אם להסתמך על המחקר), ככל שנבלה זמן רב יותר מול פייסבוק הדיכאון יגבר, וככל שהדיכאון יגבר נבלה זמן רב יותר מול פייסבוק.

ד"ר דרור מכנה את האפקט הרגשי השקרי הזה כ"ספירלה של קנאה". לדבריו, "פייסבוק מכילה הרבה יותר דיווחים על שמחה ורגשות חיוביים מאשר דיווחים על עצבות ודיכאון, מאחר שאושר נתפס כרגש אוניברסלי שלא צריך להסביר אותו או למנות את סיבותיו". כלומר, תמונה אחת של בחורה פורשת ידיים באמצע שדה חמניות תוך מבט מחייך לעבר השמש מספיקה כדי שכל החברים יבינו שהיא מבסוטה ואוהבת את החיים. תחושות רעות לעומת זאת, תסכול או אכזבה למשל, דורשות הסבר וקשה יותר להעביר אותם באימג' אחד. "הרבה יותר פשוט להפגין אושר ולפרגן לאושר של אחרים תוך שימוש במחמאות גנריות ושזירת פרפרים ולבבות לכל עבר בלי שום סיכון ומבלי לצער אף אחד", מסביר דרור. אם האמריקאים רגילים כבר שנים לזייף אושר, להביט למצלמה ולהגיד "Say Cheese!", הרי שאת ישראל הדוגרית והתכל'סית של העשורים האחרונים – זו שמותר ורצוי לדבר בה על הכל ובקול רם – הספירלה הזו תפסה עם המכנסיים למטה. פתאום הזיוף הוא לא התנהגות פסולה אלא חלק מהמשחק.

 ואיך אפשר לא לזייף? אם הזמן הפנוי שלנו הוא סבבה ושעות העבודה הן באסה, אז פייסבוק היא השילוב הקלאסי ביניהן, וכנראה שהדרך היחידה לשמור על איזון היא העמדת פנים. הבוס, בת הזוג, החברים הכי טובים והעובדים שכפופים לנו נמצאים באותו מקום, מתפרשים על כמה חלונות צ'ט, והדרך מפתיחה בשיחת עבודה אל שיטוט סתמי על הטיימליין קצרה. "ככל שהעבודה שלך נחשבת יותר מודרנית ומתקדמת, כך גדול הסיכוי שהגבול בין העבודה לפנאי ייטשטש", אומר עמיחי־המבורגר. "הטשטוש הזה מתבטא לא רק בכך שהעבודה רודפת אחריך גם לשעות הפנאי, אלא גם בערבוב של החברים והקולגות, כולם מתערבבים בערמה. הרי מי יכול לסרב להצעת חברות של הבוס? אבל ברגע שהסכמת, זה כאילו הכנסת סוס טרויאני לחיים שלך. אובדן הלגיטימציה להציב גבול בין העבודה והפנאי הוא מאפיין של החיים המודרניים בכלל".

פייסבוק משרתת את הטשטוש הזה, את הסדר החברתי הקיים ששואף להעביד אנשים 11 שעות ביום במסווה של "שוק חופשי" ו"סביבת עבודה מודרנית ודינמית". לא רק עיתונאים, יחצנים או דוברים חיים עם הטאב פתוח בדפדפן כל הזמן, לצורכי שעשוע או ככלי עבודה, אלא גם אנשי שיווק, פרסומאים, כותבי תוכן שיווקי וקמפיינים, מתחזקי עמודי פייסבוק של חברות ושאר אנשים ממקצועות שחלקם לא היו קיימים לפני פייסבוק. אסור להתבלבל: הסטטוסים המצחיקים, הקומנט השנון פה ושם, הלייקוק התדיר והשוטטות בין תמונות של אנשים חצי־מוכרים לנו הם מה שבסופו של דבר מאפשר לבוס שלנו לצפות שנענה למיילים באמצע הלילה וש"נגיב למשבר הוויראלי" שתקף את המוצר שמפרנס אותנו. אבל כן, הכל סבבה. כיף להישאר במשרד עד 21:00.

 תנו בלייק

ובמקום הזה, שבו נמצאים כולם, כל הזמן, מבלים, עובדים, לומדים, משקרים לעצמם ועל עצמם, נוצרת שפה חדשה. לפעמים היא מתחילה מחוץ לרשת, חודרת לתוכה ופורצת החוצה בווריאציות חדשות. הסופר והעיתונאי רוביק רוזנטל, שכותב טור לשוני ב"מעריב", לא נלהב במיוחד: "זו פלטפורמה טפילית. היא לא ממציאה כלום אבל קולטת הכל מכל מקום ונותנת במה לדברים חדשים. זה בעצם החזון של צוקרברג – שהכל יתנקז לפייסבוק, שהכל יקרה שם". רוזנטל מזהה בפייסבוק אלמנטים שהגיעו מכמה תת שפות אינטרנטיות – למשל מהדיבור הפקאצי של הבנות עם הבלוגים הוורודים ("בת מצווש" שהוליד את היוש, ביוש, אינסטוש, פייסוש וכו') ומההסתמסויות היקרות של פעם והטוויטר של עכשיו שקיצרו מילים והורידו אותיות כדי להכניס כמה שיותר תווים. עם התווים הנותרים חזרו גם הקלישאות וגלשו אל תוך השיח באופן כמעט טבעי: "מרגש", "אין מילים", "החיים הטובים", "בלי בושה", "לא בטוח שזה המקום אבל…", "יום מקסים לכולם" וכו'. "יש הרי בפייסבוק משהו שיווקי מיסודו", טוען רוזנטל. "אנשים משווקים את עצמם אפילו אם הם לא באמת מוכרים מוצר כלשהו. נוצרה שפה שיווקית ומסחרית שמטבעה היא שטוחה ולכן גם מפוצצת בקלישאות. קלישאה היא הרי קיצור לשוני שטוח. העיקרון בשפת האינטרנט בכלל ובפייסבוק בפרט הוא כתיבה שמחקה דיבור, ובמובן הזה פייסבוק צועדת בראש המחנה במתן במה לכתיבה, שכמו הדיבור שלנו – מכילה המון קלישאות".

 אלה שנתנו דרור לקלישאות שלהם – עם תמונה סתמית או בעלת קריצה, מלווה בברכת "שבת שלום ומבורך" או באיחול בנאלי אחר – הצליחו לתעל את הפלטפורמה לטובתם, לקנות את תהילתם ולהקיף עצמם באלפי עוקבים, מלייקקים ומגיבים. אבל זו לא רק הבנאליה – גם הלשון המושחזת, היכולת ליצור ממים טובים והביטחון העצמי בהעלאת תמונות חושפניות חוגגים. לפי כמות העוקבים, לא יהיה מופרך לכנות חלק מהמשתמשים הללו סמי־סלבס, ועם המעמד – מגיע גם מי שירצה לנצל אותו.

במאמר שפורסם לאחרונה באתר העין השביעית הדגים איתי זיו את התופעה הזו בעזרת כרזת הבחירות של מרצ שהורכבה מעשרות תמונות פרופיל של תומכיה בפייסבוק והתנוססה על קיר בניין בצומת הרחובות קינג ג'ורג'־אלנבי. הוא טען שהכרזה פעלה בשני רבדים – הראשון כלפי אנשים מן היישוב שלא זיהו את רוב הפרצופים ברשימה (מלבד וואליד באדיר וכמה סלבס אולד סקול) וראו בהם פרופיל טיפוסי למצביעי מרצ, והשני כלפי אנשים שהכירו מפייסבוק ומטוויטר את מובילי דעת הקהל המצולמים בכרזה. אנשים אלה חשו שהכרזה כמו קורצת להם ומדברת איתם מעל ראשם של האנשים שלא מזהים את הפרצופים. ההזדהות של אנשי הרובד השני עם מפלגת מרצ, אם כך, היא תולדה של היכרות אישית ושל חברות בפייסבוק.

שיזף רפאלי, ראש מרכז שגיא לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה, מספר שתופעת הסלבס החדשים כדוגמת אלה מהכרזה של מרצ אינה תופעה ישראלית בלבד: "זה עניין גלובלי ואפשר לראות שגם באירופה, בעולם הערבי ובתורכיה יש מובילי דעת קהל חדשים שפייסבוק הולידה, כמו שקרה עם אורטל בן דיין, אמיר חצרוני ואחרים במרחב הפייסבוק הישראלי. האנשים האלה מניעים תהליכים פוליטיים, תרבותיים ואופנתיים וזה מתקשר לדיון רחב יותר לגבי האינטרנט ופייסבוק – האם המדיום מביא לשינויים פוליטיים? עוד לפני פייסבוק היה שימוש בבלוגים ובעצם הכלי שנקרא אינטרנט כדי להפיץ מידע בצורה קלה בקרב המונים, וזה השפיע על הפוליטיקה. כך קורה גם היום עם וויקיליקס למשל – אתר נטול הקשר לרשתות חברתיות. אני מהמיעוט שחושב שפייסבוק מעצבת את הפוליטיקה באופן ששונה מהותית מההשפעה של האינטרנט בעידן שלפניה. זה מתבטא בעיקר באובדן חלק מהכוח של המתווכים הישנים – מגיש החדשות בטלוויזיה או הפרשן בעיתון – לטובת אותם מובילי דעת קהל".

נפגש במשבר גיל ה־30

לאן זה הולך מכאן? הדבר האופנתי להגיד הוא שפייסבוק כבר פאסה, שהיא הרבה אחרי השיא, שבקרוב היא תפרפר ואז תגסוס ותיעלם. גם אם מבחינה עובדתית הפופולריות של פייסבוק אכן בירידה, זה לא אומר שחגיגות העשור הראשון שלה מבשרות את הקץ.

"בחקר העתיד יש מושג שנקרא 'הכוח המניע'", מסביר דוד פסיג, ראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת וראש המעבדה למציאות מדומה באוניברסיטת בר אילן. "במקרה של פייסבוק, אפשר לראות שהאדם מסרב לקבל את העובדה שהוא צריך להתחשב במגבלות זמן והמקום כשהוא רוצה לפגוש חברים, ומנסה, דרך פייסבוק, להתגבר על המגבלה הזו. התסכול שלנו נובע מהעובדה שבכל הקשור לפגישת חברים אנחנו מוגבלים מבחינת זמן ומקום – זה הכוח המניע שלנו בפייסבוק. אם זה הכוח המניע שלנו וזו שאיפתנו, אז ללא ספק טרם הגענו אפילו לתחילת היחסים האמיתיים שלנו עם הרשת החברתית הזו. כרגע אנחנו עדיין בוחנים את המרחב, בודקים מה זו חברות? מה זה אומר? מה המשמעות של זה?".

ואילו תשובות אנחנו מקבלים?

"בשלב הזה טרם גילינו את היתרונות האמיתיים של פייסבוק. אנחנו עדיין מנסים להחליף את הקיום הממשי בעזרתו. אנחנו נגלה את היתרונות האמיתיים רק כשנפסיק לנסות לגרום לה להחליף את הקיום הפיזי ונתמסר ליישומים שלה, אלו שלא קיימים בחיים הממשיים. קח סמסים, למשל. הם הרי לא באמת מחליפים דיבור, נכון? הם יצרו סוג של תקשורת חדשה בין אנשים. אותו הדבר הספר האלקטרוני – הוא לא באמת תחליף של ספר רגיל. 50 איש יכולים לקרוא באותו הזמן את אותו ספר אלקטרוני, לסמן אחד לשני הערות ולהחליף רשמים. זה לא אפשרי בספר רגיל, זה דבר אחר לגמרי".

אבל אנשים מרגישים שפייסבוק בירידה, שנמאס קצת. זה לא מסתדר עם הטענה שלך, שעדיין לא גילינו את היתרונות האמיתיים שלו.

"בתהליכים כאלה בדרך כלל מגיע משבר בשלב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו בתוך המשבר ולכן אנשים מרגישים שנמאס להם. אנשים מאוכזבים. אבל אחרי המשבר תגיע העלייה הגדולה באמת, הזמן שבו נבין את היתרון האמיתי של פייסבוק ונפסיק לנסות להחליף בעזרתו את החיים הממשיים. זה לא אומר שהוא יישאר לעד, כן? לטכנולוגיות כאלה יש לרוב מחזור חיים של בערך 30 שנה, כך שיש לנו 20 שנה נוספות עם פייסבוק לפני שהיא באמת תהיה פאסה".