והארץ לא תשקוט

הזמן: 1967, הסיגריה שאחרי מלחמת ששת הימים. המדינה באופוריה, חוץ משלושה ברנשים תל אביבים מבוהלים שיושבים בבית קפה ומחליטים לפרסם עוד באותו היום מודעת אזהרה בעיתון "הארץ" על השלכות הכיבוש. במלאות 47 שנה למלחמה אגור שיף משוחח עם חיים הנגבי, שליש מהשלישייה, על החזון הקודר שהתממש

מלחמת ששת הימים. צילום: Getty Images
מלחמת ששת הימים. צילום: Getty Images
8 ביוני 2014

בבוקר יום שני אחד, או שלישי, אולי רביעי, קשה לזכור, שבועיים לפני ראש השנה תשכ"ח, יושבים שלושה חברים בקפה הרלי בקרליבך פינת יהודה הלוי בתל אביב. הם שותים אספרסו, מעשנים דובק־פילטר ומדברים. על מה הם מדברים? על מה שהם בדרך כלל מדברים בבקרים האלה בהרלי. על המצב. והמצב הוא כדלקמן: ישראל מבססת את אחיזתה בשטחים שכבשה ממדינות ערב לפני שלושה חודשים בבליץ מרשים. שיגעון הגדלות האופורי שתקף את המנצחים מקבל אופי כרוני. בציבור מתחילים להישמע קולות משיחיים.

השלושה, חיים הנגבי, עיתונאי ב"העולם הזה" ופעיל בתנועת מצפן, שמעון צבר, צייר, קריקטוריסט, סופר ומשורר ודוד ארנפלד, יהלומן, חשים שנמאס להם לשמור את דעותיהם לעצמם. הם מחליטים לפרסם מודעה שבה יגיבו לקריאות סיפוח השטחים של קבוצות לחץ ציבוריות שנוכחותן בתקשורת הולכת וגדלה. הנגבי שולף עט, צבר פורש מפית וארנפלד, שכבר מימן (ועוד עתיד לממן) כמה פרויקטים שערורייתיים, נותן את ברכתו. יעלה כמה שיעלה.

תוך שעה מנוסחת מודעה בת שמונה משפטים, 52 מילים, עשר שורות. השלושה מרוצים, אבל תחושת בהילות משונה תוקפת אותם. פתאום העניין נהיה דחוף. חשוב להם מאוד שהמודעה תגיע למחלקת המודעות של "הארץ" עוד באותו הערב, או לכל המאוחר למחרת, כדי שתופיע בגיליון יום השישי הקרוב. הבעיה: אי אפשר לפרסם מודעה כזו ללא רשימת חותמים. באמצעות טלפונים, טלפונים שבורים וכיתות רגליים קדחתני משיגים הנגבי, צבר וארנפלד עוד תשעה שמות שיחד עם שמותיהם שלהם עתידים לתת למודעה תוקף. תוקף מפוקפק אמנם – שהרי כל 12 הגברים ששמותיהם יתנוססו בתחתית הטקסט, קשורים או לארגון מצפן או לבוהמה או לאלמוניות – אבל כך מקובל, ואי אפשר אחרת. עוד באותו הערב מוסר הנגבי את הסקיצה ששרבט עם צבר למחלקת המודעות של "הארץ" בצירוף צ'ק של ארנפלד.

המודעה שהתפרסמה ב"הארץ" בספטמבר 1967
המודעה שהתפרסמה ב"הארץ" בספטמבר 1967

כראוי לעיתון רציני, "הארץ" של יום שישי, 22 בספטמבר 1967, מציג תמונה רצינית של החגיגה הגדולה, והרצינות, מה לעשות, מחייבת דיווח גם על התקלות הקטנות. אפילו אם הן לא ממש מעניינות איש. למשל, שארבעה חיילים נהרגו באזור קנטרה. או שמטען חבלה התפוצץ במפעל השימורים של גבעת חיים. וגם שהמצרים מחממים את קו הפסקת האש (ש-"הארץ" כבר קורא לו "הגבול") ושהמשטרה מבקשת את הארכת מעצרם של שלושה חשודים בפיצוץ בבירה. מאמר המערכת קורא לממשל הצבאי להבטיח את הסדר הציבורי, ובקריקטורה היומית שלו, זאב מצייר חייל צה"ל המכוון את נשקו לעבר פצצות קטנות שצצות ליד קיר בית. "זהירות!" אומרת הכותרת, "פטריות מתרבות מהר!".

אבל כל אלה באמת תקלות זניחות, ואולי אפילו מחיר שכדאי לשלם תמורת איזה טאץ' ריאליסטי לתמונה האידילית. בסך הכל, אין סיבה לדאגה. להפך. הכל שלו ובטוח שם, בגיליון "הארץ" של יום שישי 22 בספטמבר. אבל משהו אורב בין הדפים. גוף זר. מוקש מילולי שעלול להעכיר את שמחתם המאופקת, הרצינית, של הקוראים המתכוננים לעוד שבת של טיולים ברחבי האימפריה. המוקש ממתין בעמ' 8, ובאופן הגיוני, אם כי אירוני, הוא ממוקם מימין למודעות האבל. זוהי מודעת ענק שכותרתה "נצא מהשטחים הכבושים מיד", והיא מכילה טקסט מינימליסטי אך מטריד מאוד.

"זכותנו להתגונן בפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים", מכריזה המודעה, "כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי, קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע…", ובאמצע, באותיות פרנק ריהל קטנות, מופיעה תוספת מחרידה – "החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים".

אגור שיף (מימין) וחיים הנגבי. צילום: יולי גורודינסקי
אגור שיף (מימין) וחיים הנגבי. צילום: יולי גורודינסקי

אמת בפרסום

"לא באנו להטיף או לנתח", נזכר הנגבי, "פשוט כתבנו רשימה של אקסיומות. 'כיבוש גורר אחריו שלטון זר' זאת לא תעמולה, זאת הכרזה אקסיומטית שכל בן אדם מפוכח, ימני או שמאלני, חייב להסכים איתה. 'שלטון זר גורר אחריו התנגדות…' – אנחנו לא שמים את זה בשביל להתווכח על זה. זה מעבר לוויכוח. אלה נתונים שאדם בעל שכל ישר לא יכול לערער עליהם". 47 שנים עברו, והנה שוב הנגבי יושב בבית קפה, שותה אספרסו ומעשן. הפעם הוא בחברת מי שהעתק המודעה הזאת קישט במשך שנים אחדות את הקיר הסמוך לשולחן העבודה שלו, עיתונאי חד פעמי, שאין לו מה להציע מלבד התבוננות טרחנית לאחור, אל קו ההיגיון הישר שמותחת ההיסטוריה.

אבל קשה לקבע את הנגבי בן ה־79 אל הקו הישר הזה. הוא איש שיחה נדיב, שופע סיפורים ואנקדוטות, אוהב את עברו האקטיביסטי שלא הניב לא שלום ולא שלווה, ומזגזג בין זיכרונותיו, חף מגעגועים או התרפקות ובלי גרם אחד של מרירות. "הדבר היחיד שאנחנו אומרים שהוא לא אקסיומה", ממשיך הנגבי, "זה ה-'נצא מהשטחים הכבושים מיד'. אחרי כל האקסיומות, זאת המסקנה". אני שואל אותו על המשפט המכאיב הקטן שבאמצע, ההכרזה על הרוצחים והנרצחים. הרי עם של נרצחים כבר היינו קודם, לפני 1967. מאות שנים התאמנו בלהירצח. אבל מי היה מאמין שיום אחד נבצע סיכולים ממוקדים באמצעות פצצות של טונה ונכסח שכונות מגורים עם פצצות זרחן?

אולי אני טועה. אולי אני קורא את המודעה באופן אישי מדי. "פה, בשורה הקטנה הזאת, יש אמת שתופסת בכל מקום בעולם", אומר הנגבי. "הצרפתים שהחזיקו את אלג'יריה, האנגלים בהודו".

ומה עם "דיכוי גורר טרור וטרור נגדי"? נדמה לי שההכרזה הזאת איבדה את תוקפה בעידן שבו כמעט בכל מקום בעולם מתרחש טרור וטרור נגדי, ולאו דווקא כתוצאה של כיבוש.

"לא אמרנו 'כיבוש', אמרנו 'דיכוי'. המילה 'דיכוי' כוללת גם ניצול ואפליה. גם על זה אין להתווכח".

אני לא מתווכח. לא מעז. לא עם הנגבי. ואף על פי כן אני חושד שגם אותם בעלי שכל ישר, אלה שנאלצו להסכים עם השרשרת הלוגית שנפרשה לפניהם, התקשו להשתמש באקסיומות של הנגבי וחבריו כדי לבטל את הרגש, את טעמה המתוק של הלאומנות.

ואז, בסוף, אחרי הריכוך הלוגי, באה הקריאה 'נצא מהשטחים הכבושים מיד', וזה בעצם התירוץ למודעה כולה.

"כמובן, אבל בזה עוד לא אמרנו שאנחנו עושים שלום. רק קראנו לצאת מהעניין הזה של הכיבוש. ואחר כך – אלוהים גדול". קשה להעריך מה ידעו קוראי "הארץ" של 67' על מלחמת השחרור של אלג'יר שהסתיימה רק חמש שנים קודם, או על מאבקי הדמים באפריקה, ובכלל, כמה רחבה הייתה תמונת עולמם. אבל אין לי ספק שבכל מה שנוגע לנסיבות הסתלקותם של כשלושת רבעי מיליון פליטים מפלסטין רק 19 שנה קודם, היו רובם בורים מוחלטים. קשר השתיקה הזה לא כלל את חיים הנגבי וחבריו, ולכן המושג "שטחים כבושים" בוודאי היה מפותל עבורם יותר מגבולות הקו הירוק. "מה שרצינו זה רק לבטל את ה-'הישגים' שטרפנו במלחמת 67'", אומר הנגבי, "עכשיו צריך להמשיך לראות איך חיים יחד".

צירוף מקרים?

אין לי הבנה מעמיקה בטיפוגרפיה, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לשבח את עיצוב המודעה, את הסידור הפשוט, את בחירת הגופנים וגודלם, את הריווח, את חישוב הפרופורציות בין המשפטים השונים, את האווריריות המדויקת שבה פרושות המילים. מי שעיצב את המודעה הזאת הצליח להוכיח שמתקיים קשר הדוק בין לוגיקה לאסתטיקה. מסתבר שגם על העיצוב אחראי הנגבי. "היה לי ניסיון מ-'העולם הזה'", הוא אומר, "הכרתי אותיות, גדלים. ציירתי וביקשתי את האותיות במסדרה. הייתי קפדן בדברים האלה, אבל אישרתי בלי לבדוק. לא רצינו לדחות בעוד יום".

תמוהה בעיניי הבהילות שתקפה את שלושת החברים בקפה הרלי, במיוחד לאור העובדה שאזהרותיהם הנבואיות מתגשמות באופן מתמשך, מתמיד ועקשני, כבר 47 שנים רצופות (בשישי האחרון צוין התאריך באירוע "עשור לשוברים שתיקה" בכיכר הבימה). עד כמה שהנגבי זוכר, הבהילות נבעה מהרצון להיות נותני המכה הראשונה במאבק המודעות וגילויי הדעת.

אבל הנגבי, צבר וארנפלד לא העלו על דעתם שגם "התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ת.ד. 3123 תל אביב" תשחרר מודעה לאותו גיליון יום שישי של "הארץ" עצמו, בדיוק באותו גודל, מודעה מתומללת בפתוס, עמוסה בהוד ובהדר המתבקשים וחתומה על ידי שלל אנשי ציבור ורוח, גנרלים, פלמ"חניקים ובעלי הון (בהם אלתרמן, אורלנד, בורלא, אצ"ג, הזז, עגנון, משה שמיר, דב סדן, הטבנקינים כמובן, הצוקרמנים גיבורי ורשה, זאב וילנאי, בני מרשק ועוד). המודעה המופיעה בעמ' 12 מכריזה בזו הלשון: "הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו… ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו". מוזר.

גם המודעה הזו מכילה אזהרה נבואית. יחד, שתיהן, זאת שבעמ' 8 וזאת שבעמ' 12, מציירות בפשטות מדויקת את ישראל של שנת 2014. "אבל אתה צריך להבין", אומר הנגבי, "לא היה לנו אתגר שיתווכחו איתנו. המודעה יצאה, החברים שיבחו אותה, וזהו. לא התעסקנו בה אחרי שנדפסה. זה היה חלק מהיומיום שלנו, וזה לא היה הדבר היחידי. היינו עסוקים בדיונים פוליטיים ובשיחות פתוחות, היו לנו המון עיסוקים". אני מקבל את טענתו שהמודעה לא השאירה כל רושם על אנשי 67', וגם לא על אנשי 68' ו־69' והלאה, אנשים שישראל הגדולה כבר נטמעה באישיותם. ובכן, מתי בכל זאת התחילו להתעניין בה? האם היו אלה היסטוריונים שגילו את עמ' 8? חוקרי תנועת מצפן? אנשי שמאל מלנכוליים? חובבי טריוויה? כגורלן של הרבה יצירות, גם המודעה של הנגבי וחבריו נשארה עלומה שנים רבות עד שהתגלתה, ובשנים האחרונות הפכה מקוריוז זניח לציון דרך בתולדות השמאל הרדיקלי בישראל. מונומנט מילולי.

"מה שכתבנו היה ברור לגמרי ויחיד במינו ונשאר בתוקף. היום אני תופס את המשקל של הטקסט הזה יותר משתפסנו אותו אז. ואני גאה. מפעם לפעם כשהיו ויכוחים, הייתי לוקח את המודעה איתי, שם בכיס, ואנשים היו נדהמים, שואלים, מה, זה התפרסם אז?"

אני מבין את הגאווה הזאת. האיש שיושב מולי במשקפי שמש, בלייזר פשתן קיצי וחולצה שחורה, אדם שהקדיש את מיטב שנותיו לכתיבת מאמרים, לניסוח עצומות, להשתתפות בסימפוזיונים, כנסים ודיונים, לצעידה בהפגנות ובמשמרות מחאה, גאה במודעה הזאת, דווקא בה, כפי שכל אמן גאה ביצירה גדולה שלו.

ואם הייתי מבקש ממך עכשיו להוציא מודעה חדשה, ליום שישי הקרוב, איך היית מנסח אותה?

"הייתי כותב את אותה מודעה בדיוק", אומר הנגבי ללא שום היסוס, "רק יותר גדולה, עמוד שלם אולי, מתורגמת לערבית ולאנגלית". טוב, בעצם ידעתי שזאת תהיה התשובה.

ספרו החדש של אגור שיף, "המאחרים", ראה אור השנה בהוצאת כתר