מזון מיקרוסקופי לנשמה

אני נכנסת בשערי גימנסיה הרצליה, משתדלת להתעלם מהדחף לברוח שמתעורר בי כל פעם שאני מוצאת את עצמי במוסד חינוכי. גם כהורה, כשאני יושבת באספות הורים אני עסוקה בדרך כלל רק בדבר אחד: קיצור המרחק ביני ובין היציאה. אבל משהו בזאב דגני, שסוגר את שנתו החמישית כמנהל בית הספר, לא מעלה בי את אותן אסוציאציות עבשות של מערכת החינוך.

שנותיו במערכת לא שחקו את התשוקה שבה הוא עושה את מה שהוא עושה, ואת הגוונים הרבים והלפעמים מנוגדים באישיותו הוא מכיל באיזו שלווה כמעט נזירית. כך, שפת הגוף שלו נערית אבל הגינונים שלו ג'נטלמניים; הוא חם ולבבי ועם זאת נדמה שברוב רגעיו הוא בודד; יש לו שני דוקטורטים (פילוסופיה וגנטיקה) אבל הוא מתעקש לראות אנשים מעבר לתארים שלהם.

"בכל אדם טמון אינטלקטואל שצריך לגלות", הוא מצטט את הפילוסוף האיטלקי אנטוניו גרמשי וממשיך בפרפרזה משלו, "בכל אדם טמון אמן שצריך לגלות, לכל אדם יש משהו להגיד". האמונה הזאת היא שעומדת בבסיס המהפכה בשיטות הלימוד שאותה דגני מוביל בבית הספר ואין מתאימה ממנה לגיליון זה שכולו מאת סופרים ועליהם. החל משנת הלימודים הקרובה ילמדו תלמידי כיתה ז' (בהם מיקי, השלישית שבילדיי שתלמד בגימנסיה) את כל המקצועות באמצעות כתיבה של סיפורים ושירים שיבטאו את החוויה שהתכנים הנלמדים מעוררת בהם. לא עוד למידה פרונטלית, לא עוד שינון, לא שאלות ותשובות. רק כתיבה של הילדים שמטרתה לקרבם אל הקריאה. "בתור אדם קורא אני מאוד רגיש לזה שאני פוגש מלא אנשים שלא קוראים ונראה לי שזה הפסד", הוא מסביר, "זאת חוויה יפה, אינטימית, מעשירה ומרחיבה ואני חושב שהרבה פעמים ספר טוב הוא פסיכולוג יוצא מן הכלל".

אתה באמת מתרשם שהילדים לא כל כך קוראים?

"ממש. לא קראו אז ולא קוראים היום".

ואיך אתה רואה את ההשפעה של הטכנולוגיה?

"בהקשר הזה הטכנולוגיה עשתה פחות טוב, ורציתי להצית את החיידק הזה של הקריאה. הרבה פעמים מוטיבציה נולדת מהקשר שלה לתכלית, במקרה הזה הצורך להגיד משהו, אז חשבתי שעל ידי זה שאדם מייצר אמירה משלו, הוא מתחבר לאמירה של האחר. אדם שיודע להקשיב לעצמו הוא אדם שיודע להקשיב טוב יותר לאחר, אדם שיוצר הוא אדם שמסתכל על היצירה של האחר".

איפה בישלת את הרעיונות האלה?

"עסקתי בתכנים האלה בצורה אינטואיטיבית לחלוטין. לא הייתה שום תורה שאמרה לי את זה. ואז, כשהייתי בתל חי (דגני הקים וניהל את החוגים לחינוך וללימודי שלום במכללת תל חי – מ"ס), גיליתי שיש בית ספר בחוקוק שבו בשיעורי ספרות הילדים לא קוראים, הם כותבים. וליוויתי אותם. בסוף השנה לא היה ילד אחד שלא קרא בזכות הכתיבה. קודם את מה שהוא כתב, אחר כך את מה שהאחרים כתבו, ואחר כך הם הגיבו זה לזה – מה אהבו, מה ריגש אותם, מה נגע בהם. נורא יפה. אחר כך הם עבדו על דימויים שהילדים הוציאו מתוך עצמם וחיפשו אותם אצל סופרים, וזה משדרג את הקריאה, הופך אותה לקריאה בין כותבים, בין סופרים".

זה היה בסוף שנות ה־90 ובעצם רק עכשיו, לקראת השנה השישית שלך בגימנסיה, הגעת ליישום של זה.

"הייתי עסוק בדברים אחרים, אבל בעיקר לא היו לי פרטנרים".

ומה השתנה?

"מורים. כאלה שפחות התאימו כבר לא פה. וחדשים מצטרפים. ואנחנו מחפשים מורים שיבואו, בתנאי שהם מוכנים להיכנס לעסק הזה".

מה עם ילדים שיש להם לקויות למידה, שקשה להם לכתוב?

"יציירו. נעזור להם למצוא דרך הבעה אישית, שזה עוד אתגר מאוד מעניין – החיפוש אחר דרכי ההבעה הכי אותנטיות, הכי אישיות". אני מדמיינת את מיקי שלי כותבת על יוון העתיקה ועל ספר בראשית ועל מערכות אקולוגיות או על מה שלא יהיה שלומדים בכיתה ז'. "וחופש פנימי", אני מהרהרת בקול, "אם אפשר יהיה דרך הפרויקט הזה להגדיל את דרגות החופש שלהם זה יהיה נהדר".

רעב זה כאן

אל המשרד נכנסת, בלי לדפוק, מורה. היא נסערת. קרה לה מקרה. היא רוצה לשתף. דגני מברר מה אפשר לעשות כדי לעזור אבל היא – רק את האוזן שלו היא רוצה. והוא נותן.

למה אתה בחינוך?

"זאת הייתה הדרך הכי קרובה שלי להישאר צעיר, אני חושב".

וגם לשנות את המציאות. אני יודעת, כי אני שומעת מבתי אנוק (תלמידת כיתה ט') על פרויקט שבו הילדים מגדלים אצה קטנה וממזרית שיש בה כל מה שאדם צריך בשביל לא לסבול מתת־תזונה. בוא נדבר על פרויקט האצות.

"תראי, אני אדם פוליטי. מה זה אדם פוליטי? זה אדם שמסתכל על הסביבה שלו ומצליח להגדיר לעצמו מה המשמעות של מה שהוא רואה. אז אני רואה שיש פערים ודלות ורעב ומצוקה, ואני מגלה שבין שבעה מיליארד התושבים בעולם יש כמעט מיליארד תושבים שבצורה כזאת או אחרת סובלים מתת־תזונה, עד כדי רעב, עד כדי מוות. ואני יודע שהעולם המערבי, השבע, זורק 40 אחוז מהמזון שלו לפח".

ולא צריך לקבל את זה.

"אני לא מוכן לקבל את זה. אז אני לוקח את הסוגיה הזאת של הרעב, שהיא שם, רחוק, ומקרב אותה, וכשאני עושה את זה יש לי אחריות עליה, יש לי מחויבות אליה".

ואתה משתף את התלמידים.

"אני שואל אותם אם זה צודק. יש כאלה שאומרים שכן, אבל הרוב אומרים שלא".

יש כאלה שאומרים שזה צודק?

"בטח. הם אומרים שככה זה העולם, יש חלשים וחזקים, יש שורדים, 'דרוויניזם' הם אומרים לי. אז לכמה ילדים שאומרים לי שככה זה צריך להיות אני אומר 'בסדר, תישארו בעמדתכם', אבל לאלה שזה מציק להם אני אומר 'בואו נחשוב ביחד'. וכל מיני רעיונות עולים, וככה אנחנו ממשיכים לחשוב ומגיעים לאצות – מזון מיקרוסקופי שיש לו ערך גדול, וקצת אחר כך מוצאים את הספירולינה".

שאותה אפשר למצוא בכל בית טבע כי היא בעלת ערכים תזונתיים שקשה להאמין שהם אפשריים. כמו איזו תרופת פלאים.

"אבל היא יקרה. והיא לא מגיעה למקומות שבהם צריך אותה באמת, שזה לא תל אביב. אז אנחנו מגדלים אותה פה בבקבוקים ובבריכות וכותבים פרוטוקול, כדי שאחרים, במקומות שבאמת צריכים את זה, יגדלו אותה בעצמם".

מתי כל זה הולך לקרות?

"עכשיו. היום. זה כבר קורה. אנחנו נמצאים בקשר עם בתי ספר בכל מיני מקומות בעולם. דרום אפריקה, קניה, אתיופיה. ילדים פה ילמדו ילדים שם, וגם הם, כמונו, ילמדו וישכללו ויפתחו את הגידול ואת ההפקה ואז ילמדו הלאה. אני לומד בשביל ללמד אחרים. פה בתל אביב התברכנו, הספירולינה אינה מקור התזונה שלנו, אבל היא מקור תזונת הנפש והרוח שלנו כי אנחנו יודעים שבהמשך השרשרת יש אנשים שבשבילם זה גם למידה וגם מזון וגם הישרדות וגם חיים".

בעצם כל הרעיון הוא שזה הולך לעבוד דרך בתי ספר.

"דרך ילדים".

זה מרגש. זה משמעותי מבחינה חינוכית.

הוא מחייך במבוכה שחוזרת על עצמה כל פעם שהוא נשמע לעצמו כמו איש חינוך. "נכון. גם אם זה יהיה רדום ויתעורר שוב בעוד 15או 20 שנה. אחד הדברים הכי חשובים בחינוך זה לא הזרעים הגלויים, אלא הזרעים הסמויים".

סוכנים רדומים.

"כן. גם אם הילדים לא מבינים את זה עכשיו או לא מגדירים את זה לעצמם. הם לא צריכים. זה לא משנה".

תנאים של אילוף

אל החדר נכנסת, גם היא בלי לדפוק, העוזרת שלו, רונית. פותחת מגירה, שולפת שקית ממתקים גדולה ויוצאת. "זה בשביל הילדים", דגני מסביר, "הם במתכונת עכשיו".

אתה בן אדם מאוד פוליטי.

"כן".

ואיש חינוך.

"כן".

וביטאת דעות שמאל שעשו גלים. מה אתה אומר לאלה שטוענים שאסור לערבב?

"אני אומר שמה שאני משמיע זו עמדת מיעוט, עמדה מוחלשת, עמדה שאין לה מנדט להיות נוכחת".

היא הישרדותית.

"בדיוק. ואני אומר את זה בעיקר בשביל לעודד תלמידים שלפעמים גם להם יש עמדות שהן לא בקונצנזוס".

לאו דווקא פוליטיות.

"לאו דווקא, והם צריכים להשמיע אותן".

עד כמה הילדים פוליטיים?

"רובם לא".

מדברים הרבה על הבועה התל אביבית. הילדים האלה הם הבועה התל אביבית?

"אני חושב שיש כזה דבר של תל אביב ושל שאר המדינה".

ואתה רואה את זה פה?

"לא, כי זה כמו שאת לא רואה שהילד שלך גדל כל יום בעוד סנטימטר".

איך זה להיות חלק מהמערכת? איזה קשרים יש לך עם השרים וההנחתות ולימודי המורשת והטיולים למערת המכפלה והמעורבות של הצבא בבתי הספר וכאלה?

"אני אוהב את זה כי זאת הזדמנות להתנגדות".

כיבוש, פשיזם, אלימות – אתה מרגיש שזה נכנס לפה?

"בטח. אני רואה את זה גם אצל מורים לפעמים".

אוף.

"כן".

ומה אתה עושה עם זה?

"אני ממתן את זה. אני מנסה לבדוק מה השורש של זה. שלא תהיינה אי הבנות, אני חושב שבסך הכל בני אדם הם טובים ושהכוונות שלהם טובות. אבל הרבה פעמים יש להם נאמנות לעדריות שלהם, ולעדריות יש כללי משחק שמצמצמים את הטוב שבאדם".

אתה נתקל בדברים כאלה גם אצל הילדים?

"מעט. אבל אני חושב שהסיפור של גזענות ואלימות הוא מאוד חשוב".

הנרטיב? לנסות להבין את זה?

"כן. חשובים להבנה וחשובים להתמודדות עם זה. זה כמו שהרבה פעמים אתה בא לבית ספר ורואה אותו נקי ומצוחצח והילדים לא רצים בפרוזדור. אני מאוד מוטרד ממקום כזה כי

 

זה בעצם תנאים של אילוף. ואני חושב שכן חשוב שהדברים הקשים יבואו לידי ביטוי, שיהיה עימות בין ילדים, שיישמעו, שיתווכחו".

והפיתוי, שאגב אני לא בטוחה שהייתי יכולה לעמוד בו, לנצל את העמדה שלך בשביל להשפיע עליהם. עד כמה אתה עושה את זה?

"מעט. גם כי אני יודע שמנהל שמבטא אמירה פוליטית כמעט ולא משפיע על העמדות הפוליטיות של הילדים".

מה כן משפיע?

"ההורים. אפילו למורה משמעותי יש יותר השפעה מאשר למנהל".

ואתה מעודד את המורים שלך להתבטא?

"כן, בטח".

ואם הם מבטאים עמדות פשיסטיות?

"אני אגיד משהו קצת בעייתי: אני חושב שחלק גדול מאיתנו הולכים להיות מורים כי יש בנו פשיזם. אנחנו רוצים לומר אמירה, לעצב דור".

מה שאתה אומר זה שפשיזם זה לא דיכוטומיה אלא רצף, ולכולנו יש קצת מהדבר הזה.

"כן. בעיקר לאלה שבוחרים להיות מורים. וגם שוטרים וכל מיני".

אתה חושב שיש תקנה לחיים פה? יהיה פתרון לסכסוך? הכיבוש יסתיים?

"לא".

אז מה יהיה?

"לא יהיה פה נצח. כשאני מסתכל על המציאות שמתרחשת כאן מה שאני גוזר ממנה זה שיש כל יום עוד שלב ועוד שלב בהנצחה של דיכוי ושל כיבוש ודה־לגיטימציה של האחרּות, ובתנאים כאלה קשה מאוד לראות איך אנחנו נשארים פה".

אז למה אתה פה, אם כך?

"כי יש לי משפחה ומחוייבויות וגם… וגם כי מצד אחד אני פסימי, מצד אחר אני אופטימי. אני כמו אמיל חביבי, אני אופסימיסט".

מה יהיה? שתי מדינות? מדינה אחת?

"אני חושב שזה לא חשוב. פעם חשבתי שצריך שתהיינה שתי מדינות. אחר כך הבנתי שהמציאות לא עוזרת לשתי מדינות ואז יכול מאוד להיות שתהיה מדינה אחת והתחלתי לאהוב את הרעיון של מדינת אזרחיה. אבל היום אני מבין שגם זה לא יכול להיות מפני שזה אומר לוותר ולהתפשר ולהכיר באחר". הסלולרי שלו מצלצל. על הקו ילד מכיתה ז'. הוא לא התעורר בזמן והטיול השנתי יצא בלעדיו. עכשיו צהריים. אולי המנהל יכול להסיע אותו לצפון כדי שיצטרף לטיול? "אני אאסוף אותך באחת וחצי", עונה המנהל בשיא הטבעיות.

מה האבחנה הכי חשובה שלך מהתבוננות על הילדים?

"אולי האבחנה הכי חשובה היא שעל אף שאנחנו מנסים לעשות עליהם סוציאליזציה ולאלף אותם ולחנך אותם – הם עצמם. הם עוד לא יודעים כמה התנגדות יש בהם וההתנגדות הזאת משמרת את האני שלהם".

ואתה רוצה לחזק את ההתנגדות הזאת.

"כן".

מה אתה מאחל לילדים האלה?

"וואו. מה זאת אומרת… זה פולני לשאול כזאת שאלה, וגם לענות על שאלה כזאת. אני מאחל להם טוב. שכל אחד יהיה הוא עצמו… כן".

ביקשו שאשאל אם יש לך אספירציות פוליטיות.

צוחק. "משאת הנפש שלי זה להיות חבר מזכירות של כפר באיטליה. יש כל ארבע שנים בחירות, אבל צריך להיות מעל גיל 80".

אז יש עוד זמן.

—————————————————————————————————————–

ספרה של מיה סביר, "לפעמים רגע אחד מספיק" (לבני נוער), ראה אור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. בשנה הקרובה יראו אור הרומן "בעולם לא מתוקן" וספר הילדים "גיבור" בהוצאת ידיעות ספרים