עושים גלים

ההתנהגות המוזרה הזו נראית כאילו נוצרה בידי כוריאוגרף כדי ליצור סרטון יוטיוב ויראלי במיוחד: מכרסם קטן וחמוד למראה מתרומם לפתע על רגליו האחוריות, מניף את רגליו הקדמיות באוויר ומשחרר צווחה קצרה בקול גבוה. לפעמים, להגברת האפקט הקומי, הוא מאבד שיווי משקל ונופל על גבו. לעתים קרובות כמה מהם חוזרים על הפעולה אחד אחרי השני, בקצב מהיר (ראו סרטון).

)

המכרסמים האלו הם נבחניות ("כלבי ערבות", Cynomys Ludovicianus), סוג של סנאי אדמה, החי בשטחים פתוחים בצפון אמריקה. ההתנהגות המתוארת נפוצה למדי, וזכתה לשם קפיצה־צווחה (Jump-Yip). עד לאחרונה לא ניתן שום הסבר מניח את הדעת לנטייה של הנבחניות לקפוץ ולצווח. ג'יימס הר (Hare), קווין קמפבל (Campbell) ורוברט סנקי (Senkiw) מאוניברסיטת מניטובה בקנדה תקפו את הבעיה מנקודת מבט שונה – וסבורים שהצליחו לפצח את החידה.

במשך שנים ניסו חוקרים לקשור את הקפיצה־צווחה לסיטואציה מסוימת, אך הנבחניות סירבו לשתף פעולה. הן קפצו וצווחו בשלל מצבים שונים: בזמן הגנה על טריטוריה, כשפגשו נבחניות זרות, כאשר טורף שהיה בסביבה עזב, ועוד ועוד. הסיטואציה האחרונה (כאשר טורף התרחק מהאזור) הביאה חוקרים מסוימים לטעון שהקפיצה־צווחה הינה סוג של צפירת הרגעה. הם הראו שהנבחניות נטו הרבה פחות לרוץ ולהתחבא לאחר שהשמיעו את הצווחה.

הר ועמיתיו סבורים שההסבר הזה אינו מספק. הם צפו במשך שנתיים ב־14 מושבות של נבחניות, והגיעו למסקנה שהקפיצה־צווחה מתבצעת גם כאשר הטורפים עדיין באזור, ולכן "צפירת הרגעה" אינה במקומה. במאמר שפורסם במגזין Proceedings of the Royal Society B הם מציעים כי במקום לבדוק מה כל נבחנית עושה לאחר שהיא עצמה קופצת וצווחת, יש לבחון איך הקפיצה־צווחה נענית על ידי הנבחניות האחרות באזור.

זו ההתנהגות המזוהה הראשונה של בעלי חיים שנועדה לאסוף פעיל של מידע על מידת הדריכות של הקבוצה
צילום: שאטרסטוק

מתברר שהתנהגות זו היא מידבקת ביותר. התנהגויות מידבקות ידועות זה מכבר – המפורסמות ביותר אצל בני האדם הן צחוק ופיהוק. לרבים מאיתנו קשה אפילו לקרוא על אנשים מפהקים בלי לחוש רצון לפהק (כפי שייתכן מאוד שאתם לומדים על בשרכם ממש הרגע). אצל הנבחניות, כאשר פרט אחד קופץ ומצווח, הפרטים שלידו מצטרפים מיד, והקפיצה־צווחה מתפשטת לאורכה ולרוחבה של המושבה, כמו גל במשחק כדורגל.

החוקרים גילו שהנבחנית שמתחילה את הגל שמה לב כמה מחבריה ענו בקפיצה ובצווחה משלהם. אם נבחניות רבות באזור מגיבות, הנבחנית מפנה זמן רב יותר לחיפוש מזון.

אז מה בעצם קורה פה? לשם מה כל הקפיצות, נפנופי הידיים והצווחות החמודות? החוקרים הסיקו שהקפיצה־צווחה היא דרכן של הנבחניות לברר כמה מבני המושבה נמצאים באזור, דרוכים ומוכנים לזהות סכנות. אם הגל מתפשט ונבחניות רבות משתתפות בו, הנבחנית שהחלה את הגל יכולה להירגע ולהקדיש את זמנה לאכילה, בידיעה שיש עיניים רבות הסורקות את השטח ויכולות לדווח על סכנה.

אם זהו אכן ההסבר הנכון, זו ההתנהגות המזוהה הראשונה של בעלי חיים שנועדה לאסוף פעיל של מידע על מידת הדריכות של הקבוצה. דפוס התנהגות כזה מרמז על כך שבעלי חיים מסוימים לא רק מסתמכים על העירנות של חבריהם, אלא גם מסוגלים להעריך אותה. זהו גם אחד ההסברים המשכנעים הראשונים להתנהגות מידבקת. האם כשאנחנו צוחקים בחבורה אנחנו גם אוספים מידע על האנשים שצוחקים סביבנו? כדי לענות על זה, יידרשו מן הסתם מחקרים נוספים.