רפואה יהודית בגטו: נר בימי האפלה

מדענים ורופאים רבים מילאו תפקיד חשוב בגטו, ואף במהלך מרד גטו ורשה. על מאבקם לשמירת הבריאות, מראשית הקמת הגטו ועד לשעות האחרונות במרד

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק
24 באפריל 2014

"…הזכרנו קודם לכן את הגבורה הפסיבית והשקטה של המחנכים ובראשם ד"ר קורצ'אק. סיפרנו כיצד הלכו מרצונם לקראת המוות, בלוותם את הילדים שחינכו במשך שנים. דומה היתה התנהגותם של הרופאים והאחיות מבית החולים היהודי בסטבקי… הכול ידעו כי הגירוש לא יפסח על בית החולים. היו לכך עשרות דוגמאות מערי השדה, מלובלין וממקומות אחרים. על כן חלק מהרופאים והאחיות עזב. אולם נשארה על משמרתה קבוצת כמה עשרות רופאים ואחיות, שלא נטשו את החולים עד לרגע האחרון. כאשר הגיע הרגע הטרגי ולתוך הקרונות הועמסו למעלה מ-1,000 חולים, הלך עמם קומץ רופאים ואחיות. כך התנהגו בני העם שהיו תת-אדם בעיני הנאצים" [היסטוריון הגטו, עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים]

פועלו ודרכו האחרונה של הרופא והמחנך הדגול שפעל בגטו ורשה, ד"ר יאנוש קורצ'אק, שעה שצעד עם חניכיו לקרונות הרכבת באומשלאגפלאץ, היו לסמל ומופת של מסירות ואצילות נפש, וקנו להם מקום של כבוד במחקר השואה ובתודעת הזיכרון הלאומית והאוניברסלית. ואולם, דומה כי הערכתו של היסטוריון גטו ורשה, עמנואל רינגלבלום, לפועלם של צוותי הרפואה בגטו, אשר "לא נטשו את החולים עד לרגע האחרון" ואף עלו עמם מיוזמתם לקרונות הרכבת שנסעו לטרבלינקה – נעלמה במידה רבה מן המחקר ומן התודעה הציבורית.

ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה – מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה מסמלת את זכר כ-1.5 מיליון הילדים היהודים שנרצחוצילום מתוך wikipedia
ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה – מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה מסמלת את זכר כ-1.5 מיליון הילדים היהודים שנרצחו
צילום מתוך wikipedia

בשנים האחרונות עולות מחדש, ביתר שאת, סוגיות הקשורות למרד הראשון שהתחולל על אדמת אירופה הכבושה. זמן זה מתאים להאיר זרקור על דפוסי תגובה נוספים שהתחוללו בגטו זה – הגטו הגדול ביותר – ושלעתים נדחקו לקרן זווית, בצל האתוס הגדול של המרד, המעורר השתאות וההערכה בכל קנה מידה.

אחת הסוגיות המרכזיות, אם לא המרכזית ביותר, שעמה התמודדו יהודי הגטו היתה סוגיית הבריאות והרפואה. מבין כ-450 אלף יהודי גטו ורשה, כ-100 אלף יהודים קיפחו את חייהם ממחלות וממגפות, שפשטו בגטו כתוצאה מהתנאים, שהיו פרי גזירות הנאצים ומדיניותם. יהודים אלה הוכרעו למוות, עוד בטרם החלו הגירושים ובטרם הוחלט על "הפתרון הסופי".

בכל המקרים של רדיפות ורצח עם, אנו עדים להתמוטטות של המערכת הרפואית של החברה הנרדפת. השירותים הניתנים – במידה שהם ניתנים – מסתמכים בעיקר על סיוע חיצוני מארגונים בינלאומיים. לא כן בגטו ורשה ובגטאות רבים אחרים שהיו תחת השלטון הנאצי. בתוך התנאים הקשים והבלתי אפשריים התקיים מערך בריאות ורפואה היררכי וממושמע למדי, שהציב לעצמו אתגרים של בריאות הציבור על פי תפישות מודרניות: דאגה לתברואה, חיסונים, בידוד נגועים, פיקוח על איכות המזון והמים, וכך הלאה. המערך הרפואי לא עסק רק ברפואת חירום או בטיפול בחולים, אלא המשיך, גם בתקופה הקשה הזאת, בפעולות "שגרתיות" האופייניות למערך רפואי – לימודים, השתלמויות ומחקרים. מערך זה הועמד על רגליו על ידי היהודים, כלומר על ידי החברה הנרדפת עצמה.

מורדי הגטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943צילום מתוך Wikipedia
מורדי הגטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943
צילום מתוך Wikipedia

המאבק לשמירת הבריאות

"…אולם אנו הרופאים והאחיות, שהעבודה בבית החולים מילאה את כל חיינו, התאמצנו להמשיך להתגבר על כל המכשולים ולעשות את הבלתי אפשרי ממש. אין בכוחי לתאר את המאבק העילאי של קבוצה קטנה זו של העובדים בבית החולים…" [עדות האחות סבינה גרפונקל-גלוצר, שעבדה בבית החולים צ'יסטה בגטו].

ציטוט זה משקף את המוטיבציה והרוח שאפיינה את עבודת צוותי הרפואה: רופאים, מדענים, אחיות, כוחות העזר ומנהיגים בגטו. עובדי היודנראט ועובדי ארגון הבריאות היהודי "טאז" (ראשי תיבות מפולנית: Towarzystwo Ochrony Zdrowia Ludności Żydowskiej) שפעל בין שתי מלחמות העולם בכוחות יהודיים, נשאו בנטל העיקרי של הפעלת המערך הרפואי בגטו. ארגון הטאז היה מערך שירות רפואי ארצי לכלל שלושת מיליון יהודי פולין, כולל 47 בתי חולים יהודיים ברחבי המדינה, מרפאות מקצועיות, מחקר רפואי ועוד.

בגטו הוקמה מחלקת בריאות, שהפעילה מוסדות שירות רפואי לצרכי אשפוז, מרפאות אמבולטוריות וטיפול נרחב למניעה. במסגרת זו הוקמו שישה מרכזי בריאות לשירות של כחצי מיליון יהודי הגטו. מאמצים רבים הוקדשו לתפעול שני בתי חולים, למבוגרים ולילדים, במבנים שונים שאותרו והותאמו לצורך כך בשטח הגטו הצפוף והעני. כמו כן הופעלו מרפאות מקצועיות בכל שטחי הרפואה, ועדות תברואה, קבוצות חיטוי, בתי מרחץ, בתי בידוד לנגועים במחלות מידבקות, ארגון ללוחמה בשחפת, מחלקה למאבק במגפות, תחנת עזרה ראשונה, בתי מרקחת, מעבדה כימית, בקטריולוגית ועוד.

לצד המוסדות והשירותים הרפואיים, יזמו צוותי הרפואה והמדענים הקמת מוסדות ללימודי רפואה וסיעוד, ובוצעו פרויקטים מחקריים באמות מידה אקדמיות קפדניות. כך פעל בגטו בית ספר לאחיות בניהולה המסור של האחות לובה ביאלצקה בלום, וכן הוקמה פקולטה מחתרתית לרפואה, ביוזמתו של ד"ר יוליוס צוויבאום, שהעמידה מערך לימודים טרום קליני וקליני לסטודנטים לרפואה – חדשים וותיקים. כ-500 פרחי רפואה למדו בה עם בכירי הרופאים והמדענים בגטו, ברמה אקדמית גבוהה, שכללה מטלות ובחינות, במהלך תקופת הגטו.

חשוב לציין את המחקר המחתרתי שנערך על "מחלת הרעב", שממנה סבלו כל דיירי הגטו, והיא שקיפדה את פתיל חייהם של רבים מכלואי הגטו. במחקר זה נטלו חלק כ-40 רופאים ורופאות בגטו. חלקים ניכרים של המחקר שרדו, וגם בחלוף 70 שנה הם זוכים להערכה רבה באוכלוסיית המחקר הרפואי. נוסף על כך, נערך גם מחקר רב היקף על מחלת טיפוס הבהרות – מחלה מידבקת, שהפילה חללים רבים בגטו.

כאמור גם ארגון הבריאות היהודי טאז המשיך את פעילותו, ושם לו למטרה לעסוק ברפואה סוציאלית וברפואה מונעת. הטאז פעל גם כגוף המרכזי שהגיש שירות רפואי לכלל התושבים, אך במיוחד לעשרות אלפי הפליטים ולילדים שבגטו. ארגון זה, שעמד בראש שירות רפואי ארצי לכלל יהודי פולין, המשיך גם לתפעל מן הגטו הגדול בוורשה את סניפיו בגטאות רבים ברחבי הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי – שטחי פולין שלא סופחו לגרמניה, לאחר כיבושה של פולין) וסייע לעשרות ערים ועיירות. היתה זו מעין רשת רפואית יהודית מחתרתית שפעלה תחת הכיבוש הנאצי!

מורדי הגיטו מובלים על ידיחיילים, מאי 1943צילום מתוך Wikipedia
מורדי הגיטו מובלים על ידי
חיילים, מאי 1943
צילום מתוך Wikipedia

רופאים ואחיות בזמן המרד

גורלם של הרופאים והמדענים לא שפר מגורל שאר יהודי הגטו. לאחר עבודה ארוכה, מתישה ומסוכנת בשירות הקהילה, נשלחו רובם למחנות ההשמדה. חלקם, כמי שעבדו בשירות הקהילה ונכללו במכסת העובדים היהודים ששוחררו זמנית על ידי הגרמנים בשל נחיצות עבודתם בגטו, הושארו בגטו ורשה והמשיכו להגיש שירות רפואי עד לחיסול הגטו לאחר המרד.

כיומיים לאחר פרוץ המרד, ב-20 באפריל 1943, התחוללו קרבות ליד אזור בית החולים. בונקר בית החולים הוכן שבועות רבים קודם לכן. היו בו מיטות מתקפלות, מלאי של מזון ומים, ובימי הקרבות הוא שימש מקלט לפצועים ומקום מנוחה ללוחמים.

אחיות ורופאים אחדים היו חברים במחתרת. האחיות העניקו עזרה הראשונה וסיפקו מים ומזון ללוחמים. בבונקרים תת-קרקעיים נחבשו הפצועים. היהודים, שרידי הגטו, סבלו מהחום ששרר בגלל השריפות וממחסור במים.

תדאוש שטבהולץ, אפסנאי ואיש מנהלה טכני בבית החולים צ'יסטה, מוזכר בתיעוד ובזכרונות כאחד מעובדיו המסורים של בית החולים. הוא היה ממתכנני ומבוני הבונקרים של בית החולים בזמן המרד, והסתתר בבונקר בית החולים, עם שאר חברי הצוות הרפואי והחולים. הוא הצליח לשרוד, ותיאר את ימיו האחרונים של השירות הרפואי בבונקר בית החולים, בימי המרד:

"…סוף אפריל 1943. אנחנו יושבים עמוק במרתף… אנחנו מעל 100, נשים, ילדים וגברים בגילים שונים, רובנו מצוות בית החולים היהודי… מעל לראשנו גיהנום. נשמעים פיצוצים אחד אחרי השני, וקירות הבתים על קומותיו קורסים. מבעד לאשנב המשמש אותנו לתצפית נכנס עשן סמיך. שריפות!… מאז המרד ב-18 באפריל… היום הוא ה-30 באפריל. 12 ימים אנו יושבים כבר במרתף הזה. איננו מבשלים, איננו מדברים, אנו שוכבים על הדרגשים וחושבים. על מה? על המוות…? מדוע עלינו למות? על חוסר התקווה של מצבנו?… פיצוץ עז נשמע בקרבתנו… הנרות והפנסים כבו, הסיד והמלט נופלים מהקירות ישר על ראשינו. הלבבות דופקים נורא. כנראה זהו בית החולים שפוצץ. כמה אנשים רצים אל אשנב התצפית. כן, זהו בית החולים! קירות הבניין על כל ארבע קומותיו קורסים ונופלים בחצרות, בכיכר שמסביב ומעל לראשינו. המנהל ד"ר שטיין נותן לנו אקדחים, אקדח לכל אחד, כדורים, וכמה רימוני יד… אנחנו פונים אל ד"ר שטיין לפינת הבונקר ומספרים לו כי אזלו הדיבורים. אין מה לדבר. גורלנו נחרץ ותקווה אין…" (תדאוש שטבהולץ).

אי אפשר להבין את התפתחותו המקצועית והמהירה של המערך הרפואי שנבנה בגטו ורשה ללא התבוננות ברקע ובמורשת ההיסטורית שהביאו עמם הרופאים והמדענים היהודיים לגטאות. ייחודו של הקיבוץ היהודי בפולין בתחום הרפואה והבריאות הוא במערך העצמאי והנפרד של המוסדות הרפואיים שהתפתחו בו בימי פולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, ובמסגרות רפואיות מקצועיות יהודיות, שהיו מיועדים לשרת בראש וראשונה את האוכלוסייה היהודית הגדולה במדינה.

ב-1931 היו בפולין כ-4,500 רופאים יהודים, שהיו כ-56% מכלל הרופאים העצמאיים בפולין, וכ-2,250 רוקחים ועובדי מעבדות, שהיוו כ-24% מכלל העוסקים בתחום. רובם הגדול ניספו.

בתחומים רבים נמצאו הרופאים היהודים והמוסדות הרפואיים היהודיים בפולין בכלל, ובוורשה בפרט, בקדמת במת הרפואה המודרנית. הניסיון והידע המקצועי שרכשו הרופאים והמדענים היהודים בין שתי מלחמות העולם, לצד ערכי המסורת היהודית, שכה הדגישה את צו החיים והצלת החיים כערך עליון – הניעו את הרופאים והמדענים למלא את שליחותם גם בתנאים בלתי אפשריים ולעשות כל מאמץ להקלת סבל, ולשמירה על הגוף.

מורדי הגטו לאחר שנתפסו על ידי החיילים הנאציםצילום מתוך Wikipedia
מורדי הגטו לאחר שנתפסו על ידי החיילים הנאצים
צילום מתוך Wikipedia

הפנים מאחורי המחקרים

כ-800 רופאים ורופאות, מדענים בעלי שם ואחיות מקצועיות, נכללו בין אלו שנרתמו למאבק על שמירת הבריאות והצלת חיים בגטו. מי הם היו? מה הניע אותם להקים מערך רפואה זה בתנאים חסרי תקדים ובלתי אפשריים? אין בידינו מחקרים ביוגרפים מעמיקים על אודות רוב צוותי הרפואה והמדענים שפעלו בגטו, ואין ספק כי יש צורך להוציא סדרת ספרים על דמותם ופועלם. נזכיר כאן רק מעט מן הדמויות שנשאו בתפקידי מפתח בשטח הרפואה בגטו, שקשה לתאר את תמונת הפעילות הרפואית בגטו בלעדיהם.

ד"ר ישראל מיליקובסקי, דרמטולוג, [18 בינואר 1943-1887], מנהל מחלקת הבריאות בגטו:  "…מעולם לא נתפשתי לרגשות זעם שכאלה כמו ברגע זה, בבואי לכתוב את הפתיחה לקובץ זה… אני נוטל את העט לידי, והמוות הוא הצופה אליי מכל צד ועבר… העבודה המוגשת כאן אינה גמורה. היא הופסקה פתאום ב-22 ביולי 1942… זהו היום הראשון של… הגירוש… של רצח המוני… פעולה שאין כדוגמתה בדברי ימי העולם… העבודה של הסידור השיטתי והעריכה של העובדות שנצברו ותוצאות החקירות נעשו באחד הבניינים של בית הקברות היהודי… אפשר להגדיר את הרעב כתופעה בחיי היהודים. אומות העולם – אין אתה מוצא בהם "רעב" למדע, לעבודה, ואפילו לחיים בדומה לזה של העם היהודי… בכאן אולי יש לבקש את מוצא הגורם הפתוגני לאנטישמיות… ברם, הנושא של עבודתנו הוא הרעב היומיומי… הרעב במובן הפיזי. מנקודת מבט זו הרי אנחנו, היהודים, נמצאים מחוץ לגדר ההתחרות… ולכבוד יראה לנו לגלגל נושא כללי זה בבעיה מדעית כדי להשביע את רעבוננו למדע ולדעת… אם לדון מבחינה היסטורית הרי זוהי באמת 'סימפוניה בלתי גמורה' של רופאים יהודיים משנת 1942…" (ד"ר ישראל מיליקובסקי, מתוך המבוא למחקר הרעב שנערך בגטו).

ד"ר ישראל מיליקובסקי, שהיה ראש צוות המחקר המחתרתי על מחלת הרעב בגטו, ערך חלק ניכר מן המחקר בשעה שהחלו האקציות הגדולות בגטו ורשה ביולי 1942. בדבריו אפשר לחוש את הטרגדיה העצומה של תושבי הגטו ורופאיו מחד גיסא, ואת הרצון לשמור על רוח האדם, סקרנותו ותרומתו האפשרית למחקר הרפואי מאידך גיסא. דברי ד"ר מיליקובסקי נכתבו כעין צוואת זיכרון לעולם הרפואי והאנושי כאחד. חלקים ניכרים של המחקר הצליחו הרופאים להעביר בסתר למשמרת בצד הארי והם ראו אור כספר.

מיליקובסקי היה בעל ניסיון רב כרופא וכפעיל ציבור. הוא סיים את לימודיו ב-1914 כדרמטולוג ועבד בתפקיד זה בוורשה. לצד זה שימש כיו"ר ארגון הרופאים היהודים בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בתקופת הכיבוש הגרמני ניהל מיליקובסקי את מחלקת הבריאות בגטו והיה אחראי לכל המערך הרפואי. במסגרת זו הוא אף יזם את המחקר המדעי המחתרתי על הרעב והיה הרוח החיה שעמדה מאחוריו. הוא אִפשר לקבוצת מדענים ורופאים בגטו לארגן בסודיות בית ספר לרפואה ותמך בקיומן של הרצאות והשתלמויות לרופאים שנעשו בסתר. באקציית ינואר 1943 נשלח ד"ר ישראל מיליקובסקי למחנה ההשמדה טרבלינקה. הוא צפה שכזה יהיה גורלו וגורל עמיתיו. הוא וחבריו ראו במחקרם כ"התשובה היחידה למרצחים".

גטו ורשה בלהבות בעת המרדצילום מתוך Wikipedia
גטו ורשה בלהבות בעת המרד
צילום מתוך Wikipedia

כך כתב בדברי המבוא למחקר הרעב: "לך הרופא היהודי, כמה מילים צנועות של הכרה. מה אגיד לך רע יקר וחבר לסבל? גורלך היה כגורל הכלל: עבדות, רעב, גירושים, כל אלה דמויות המוות בגטו שלנו נתלו גם מעל לראשך. ואתה בעבודתך נתת תשובה יחידה למרצחים, וכה דברי התשובה: לא כולי אמות! Non omnis moriar."

פרופ' לודוויג הירשפלד (1954-1884), מדען בעל שם בתחום הבקטריולוגיה והסרולוגיה, יו"ר מועצת הבריאות בגטו וממובילי המערך הרפואי

"לדאבוני היתה לי נבואת לב, שלרוב הנוער הזה לא תהיה האפשרות לסיים את לימודיהם… כדי להשכיח מהם את האסון וההכנעה ואת הסיכוי לבלתי אפשרי… רציתי להוביל אותם לגבהים שמהם נראו פלאי עולם ולהתפעל מיופיו של העולם, שבו נראה חזיון החיים כמו אגדה. הבקטריולוגיה מתאימה לזה היטב: הקרב בין המקרו והמיקרואורגניזם" [פרופ' לודוויג הירשפלד].

דברים אלו כתב בזכרונותיו של פרופ' לודוויג הירשפלד, מדען בעל שם עולמי, שהמיר את דתו שנים רבות לפני הכניסה לגטו.

פרופ' הירשפלד זכה לפרסום בינלאומי בתחום חקר קבוצות הדם. הוא למד רפואה בברלין ועבד במכון לחקר הסרטן בהיידלברג ובמחלקה לסרולוגיה. ב-1915 נסע לסרביה לסייע במאבק נגד טיפוס הבהרות שפשט בצבא הסרבי. לאחר מכן גילה חיידק, שאותו כינה פאראטיפוס C. הוא המשיך בסלוניקי את מחקרו על חקר הדם, והגיע לממצאים חשובים בתחום זה. בשנת 1919 שב לפולין והחל לעבוד במכון להיגיינה בוורשה כמנהל המחלקות לבקטריולוגיה ולסרולוגיה. ב-1924 נתמנה למרצה באוניברסיטת וורשה בתחום הבקטריולוגיה. לאחר הכיבוש הגרמני הודח מתפקידו ונאלץ, כיהודי מומר ובפטיסט באמונתו, לעבור לגור בגטו.

בין התפקידים שמילא במערך הרפואי בגטו, לימד בבית הספר המחתרתי לרפואה. פרופ' הירשפלד ניסה להעניק לתלמידיו חוויה מדעית רוחנית על אף תנאי הגטו המחרידים. הלימודים התנהלו במחתרת, במסווה של קורסים לסניטציה. בבית הספר נהגו להתחיל את השיעור בנושאי המגפות, החיסונים ומחלות אפידמיולוגיות, שמהם חששו הנאצים ולכן התירו לקיים את הקורסים האלו. קורסים אלו הפכו לפקולטה מחתרתית לרפואה שבה נלמדו כל נושאי הלימוד שנלמדו בפקולטה לרפואה בוורשה. היו אלה לימודי רפואה אקדמיים לכל דבר. כמו כן, מילא ד"ר הירשפלד שורת תפקידים מרכזיים בתחום המאבק במגפות, במחקר על מחלת הטיפוס והאמצעים למגרה, ובהקמת מעבדה כימית בקטריולוגית. הוא עמד בראש "מועצת הבריאות" בגטו, שניסתה לשפר את שיטות החיטוי הדרקוניות שנכפו על ידי הגרמנים, ואף הגיש תצהירים נועזים לגרמנים בתגובה להאשמות והאיומים שהוטחו ביהודים כמפיצי מחלת הטיפוס.

אישיותו של ד"ר הירשפלד ופועלו עוררו חילוקי דעות וביקורת בקרב הרופאים ואישי ציבור בגטו. אפשר להניח כי הסיבה העיקרית לכך היתה עובדת היותו מומר, שכן גם בגטו התמיד להתפלל בכנסיה שהיתה שם, כיוון שלפי חוקי הגזע מומרים אלו נחשבו כיהודים הזורם בקרבם דם יהודי.

פרופ' הירשפלד ואשתו, רופאת ילדים שעבדה בגטו בבית החולים לילדים, שרדו את השואה. בתם חלתה בגטו ונפטרה לאחר שעברו לצד הארי. לאחר שחרור פולין נתמנה פרופ' הירשפלד כפרופ' באוניברסיטת לובלין. הוא כתב ספר ביוגרפי על חייו, כולל זכרונותיו מן החיים בגטו, והם מהווים חומר חשוב ללימוד ההיסטוריה של הרפואה בגטו ורשה.

גטו ורשה, יוני 1942צילום מתוך Wikipedia
גטו ורשה, יוני 1942
צילום מתוך Wikipedia

כך כתב הירשפלד בזכרונותיו: "…לאור הקורות המאוחרים נראה כל זה כאי הבנה טרגי. מה עזרו כל תוכניות הלוחמה נגד השחפת וכו', אם כולם היו צריכים למות בין כה? ולמרות הכול אני נזכר בהתרגשות עמוקה בעבודתנו, ומאמין שכמה קוראים יהיו שותפים להתרגשות, במחשבה שניסינו עד הרגע האחרון למלא את חובותינו הרפואית וליצור תנאי חיים מכובדים".

ד"ר אנה בראודה הלר, רופאת ילדים (1943-1888), מנהלת בית החולים לילדים ברסון-באומן בגטו

"…ד"ר אנה בראודה הלר נשארה במחלקה אף שיכלה להתחבא. סיימתי משמרת לילה אצל המבוגרים, ובדרך נכנסתי למחלקת הילדים. הילדים הרגישו שמתקרב משהו איום ונורא. במחלקה היו בכי וצעקות. הילדים היו רעבים ועזובים על ידי הצוות הרפואי. פגשתי שם רק את אנה בראודה הלר. היא ניסתה לשכנע אותי להתחבא מפני שאני צעירה ומגיע לי לחיות. לא הסכמתי. משהו עצר בעדי מלהתחבא ולהשאיר לבדם ילדים נואשים וחסרי אונים. חשבתי בלבי, אם אישיות כמו אנה בראודה הלר, שנחוצה לחברה הרבה יותר ממני, לא עוזבת את הילדים ומסכנת את חייה, אני – על אחת כמה וכמה. צעירה שאין לה כבר אף אחד ואין לה מה להפסיד, לא יכולה לעזוב ילדים חסרי ישע…" [עדותה של האחות סבינה זנדרמן על האקציה בבית החולים].

לתפקודו של המערך הרפואי תרמו תרומה מרכזית ומכרעת גם נשים – רופאות ואחיות. הן לקחו חלק בתפקידים מובילים בניהול המוסדות הרפואיים בגטו ובכל תחומי השירות הרפואי. רופאת הילדים ד"ר אנה בראודה הלר שימשה כמנהלת בבית החולים היהודי לילדים ברסון-באומן בגטו ורשה, ועמדה בראש הוועדה הרפואית בגטו. כתבים רבים ועדויות שנכתבו בתקופת הגטו ולאחריו מתייחסים בהערצה לדמותה של רופאה זו שהגיעה להישגים מקצועיים ולהשפעה חברתית עצומה כבר בשנים שבין שתי מלחמות העולם. ד"ר בראודה הלר, ילידת ורשה, למדה בשוויץ ובברלין, והתמחתה במשך שנה ברפואת ילדים במוסקבה. עם שובה לפולין השתלבה בעבודה בבית החולים לילדים ברסון-באומן בוורשה.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה, מצב הקהילות היהודיות בפולין היה בכי רע. כמיליון יהודים הפכו חסרי קורת גג, עשרות אלפים מהם נהרגו, ומספרם של הילדים היתומים גדל. התחלואה היתה גבוהה והתשתית הרפואית פגועה. ד"ר בראודה הלר, שהצטרפה לתנועת הבוּנד בימי לימודיה בשוויץ, הפכה ללוחמת למען הילדים העזובים והאמהות חסרות הישע שבחברה היהודית. היא יזמה את הקמת "איגוד ידידי ילדים", שתחת חסותו הוקמה תשתית לעזרה רפואית סוציאלית וחינוכית בוורשה, במיוחד בקרב אמהות וילדים. במסגרות זו, ובתמיכת הג'וינט ונדבנים מקרב יהודי פולין, הוקמו תחנות לטיפול באם ובילד, מטבחים לחלוקת חלב, בתי יתומים, מרפאה לטיפול אורטפדי, מרפאה פסיכולוגית, בית ספר לאחיות ילדים (שנסגר בהמשך מחוסר תקציב), שיפוץ בית החולים לילדים, ועוד. בגטו ניהלה את בית החולים היהודי לילדים על שם ברסון-באומן, שהוקם בשנת 1878, והיה לאחד מארבעת בתי החולים המפורסמים לרפואת ילדים בעיר ורשה. בבית החולים טופלו ילדים יהודים ולא יהודים, ורופאיו ערכו מחקרים, ומאמריהם פורסמו בעיתונות המקצועית. ציוד בית החולים היה חדיש וניתן בו שירות איכותי לחולים. קורות בית החולים לילדים בגטו הושפעו מן השינויים שהתחוללו בו לאורך תקופת קיומו. ככל שחלף הזמן, המצב של הילדים בגטו הלך והחמיר, והאמצעים לטיפול הלכו והתמעטו. ואולם ד"ר בראודה הלר המשיכה להוביל שגרת עבודה מקצועית והתמסרה לכל ילד וילד חולה, וכך שימשה דוגמה ומופת לצוות הרפואי.

לא רק ברפואת חירום ושירות רפואי שוטף לקחה ד"ר בראודה הלר חלק מרכזי. היא היתה שותפה גם למחקר הגדול שנערך בגטו על מחלת הרעב ועמדה בראש קבוצת החוקרים שחקרו את ההֶבטים הקליניים של הרעב בילדים.

ד"ר בראודה הלר נשארה עם חוליה עד לרגע האחרון, ואף שהיו לה אפשרויות להינצל היא סירבה לנטוש אותם. היא מצאה את מותה בזמן המרד בגטו, בבונקרים, עם החולים.

ד"ר טורש, רופא שעבד בבית החולים בגטו ובארגון הטאז, כתב על ד"ר בראודה הלר: "…יש לרשום את שמה של ד"ר אנה בראודה הלר באותיות זהב, כמי שמילאה כהלכה את תפקידה בהיסטוריה של הגטו ונתנה דוגמה להקרבה ללא גבול.."

ד"ר מרים עופר מתמחה בחקר הרפואה היהודית בשואה. סיימה דוקטורט באוניברסיטת בר אילן, בהנחייתו של פרופ' דן מכמן, בנושא: "מערך הרפואה בגטו ורשה בתקופת השואה: ארגונו ואתגריו המקצועיים בתחומי הרפואה והאתיקה בהקשר היסטורי"; מחקרה יראה אור כספר בהוצאת יד ושם. מרצה בחטיבה ללימודי השואה, במכללה האקדמית גליל מערבי.