תנו לנו ברגיל

כולנו מזהים בקלות את מראה שמלות מותן הצרעה של הפיפטיז, המיני של הסיקסטיז, גזרת המכנסיים של שנות השבעים, הצבעוניות הקודרת והצללית המופרעת של שנות השמונים. אפילו לרטרו לניינטיז, תקופה שבזמנה נראתה מבולבלת ועמוסת זרמים לא מוגדרים, כבר הצלחנו להדביק תגיות ופנים, שזוכים לתחייה מחודשת בשנתיים האחרונות. אבל גם אנשי מקצוע העוסקים בחקר האופנה יתקשו להגדיר כעת את המראה שיהפוך להיות מזוהה עם שנות האלפיים ואפילו יותר מזה על העשור השני של האלף הנוכחי – זה שאנחנו נמצאים כעת בעיצומו. כמו הקצב המתגבר בכל תחומי החיים האחרים וזמינות המידע שיצרה הפרעת קשב קולקטיבית, הולכים ומתרבים גם הטרנדים האופנתיים, שיוצרים תחושה אבסורדית של חוסר וודאות אופנתית ובלבול של מגמות סותרות המתפתחות במקביל. מקסימליזם למול מינימליזם, גראנג', אופנת ספורט אקסקלוסיבית, מראה אוברסייז מעלים קווי מתאר אנושיים. הכל נכון והכל גם במידה מסוימת מרגיש כבר מגוחך, דבר שבסופו של היום קורא למתלבש המבולבל לדבוק בסגנון אישי מזוהה שיגן עליו מקדחת השינויים.

אימונית זה להיט! נורמקור בניו יורק מגזין

אבל מה קורה כשמחליטים למחוק כל סגנון, מתוך הרצון לא להתמודד עם אספקט מבלבל אחד נוסף של החיים המודרניים? הכירו את הנורמקור, מגמה שהיא יותר סוג של סטייט אוף מיינד שהחלה לבעבע בתקופה האחרונה ברחובות של בירות האופנה הגדולות ועוגנה בהאשטג בכתבת רוחב של הניו יורק מגזין שהתפרסמה בסוף חודש פברואר ומאז לא מפסיקה לעורר גלים ברחבי הרשת.

בכתבה מוגדר הגל כחיבוק של נורמליות ואפילו גנריות בקרב מתלבשים צעירים שעל פי כל נתוני השטח האחרים היו אמורים להיות מובילי דעת קהל אופנתיים: את הסקיני מחליף לוויס בגזרת 511 או מכנסי אימונית לא ממותגים, חולצת הטריקו תהיה מהסוג הפשוט ביותר, נטולת הדפסים ועשויה כותנה גסה בגזרה קופסתית ולא מושקעת. את מקום הסניקרס המושקעות יתפסו נעלי הבסיס של ניו באלנס, שילבשו בחוסר אירוניה עם גרבי ספורט לבנים מתוחים. אם בראש מצטיירת התלבושת של שיעורי הספורט מחטיבת הביניים – המראה הסופי הוא לא רחוק מכך, מדובר בסוג של כסות שהיא יותר מסתם אגבית, אלא כזו שבוחרת באמצעות דבקות במדים חסרי טעם וריח להפוך כל התרחשות אופנתית חיצונית לרעש לבן. במגמה הזו מסתתרת כמובן זיקה מסוימת לשנות התשעים שעדיין נחגגות מחדש, כש"גיבורי הסטייל" של התופעה, אם ניתן לכנות אותם ככאלו, הם כוכבי סיינפלד, ג'רי וג'ורג', שהתמונות שלהם שבות להופיע כמעט בכל כתבה הסוקרת את הנורמקוריזציה.

אך בעוד שבניינטיז הבחירה בלבוש היוז'ורי הייתה סוג של מחאה צרכנית שגובתה בסוג של אג'נדה מרדנית, הפעם נראה שמדובר פשוט בעייפות: לא מעטים מאנשי הפוסטר של התופעה, בעיקר הניו יורקרים שבהם, הם חברי הקהיה ההיפסטרית שאיבדו כמה מסממניהם החיצוניים הבולטים והם ממשיכים להיות פעילים כרגיל ברשתות החברתיות ולדגמן את המראה השגרתי בסלפיס או בפוסטים מגוננים.

ברבים מהטוקבקים של כתבות הנורמקום משתעשעים הקוראים על כך שה"מגמה החדשה" היא למעשה דרך חיים עבורם מזה שנים, דבר שמעלה לדעת את נקודת ההשקה הישראלית לסיפור. במקום שבו ההעדפה לבייסיק כמו גם הרצון להיות שייך לשבט היא דרך חיים, הנורמקום הוא אולי סוג של ברירת מחדל לא מודעת עבור רבים. במקביל לקיומו של שבוע האופנה השלישי של תל אביב, עולה בהקשר הזה האמירה של רוברטו קוואלי בנוגע לאופנה המקומית, עת ביקר כאורח הכבוד של האירוע בהשקתו הראשונית: "ישראל היא מדינה פשוטה, שאורח החיים בה הוא פשוט, זה היופי שבה שגם מכתיב את הסגנון שלה", כך שהנורמקור אולי לא ייזכה לייצוג על המסלול או במתחם המקיף אותו, אבל ייתכן שבמקרה הספציפי הזה תל אביב הקדימה את הבשורה האופנתית לראשונה.