טיים אאוט timeout

קנדה קראש: האחות הפריג'ידית של ארה"ב הופכת לאטרקטיבית מתמיד

| מאת: אסנת סקובלינסקי, מונטריאול

עלייתו של ראש ממשלה חתיך, שמאלני ופמיניסט, האפשרות שדונלד טראמפ ייבחר ובירת תרבות עם השוואות לברלין. קנדה מתחממת, חוץ מכשהיא קרה. אבל האם ההייפ מוצדק?

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/03/sizes/040-1_h_wo_680_382.jpg
הבהרה: הצילום אינו ציור. צילום: Shutterstock

בתחילת החודש התפרסמה באחד מאתרי החדשות האמריקאים ידיעה שלפיה שכיחות השאלה "כיצד מהגרים לקנדה" זינקה משמעותית במנועי החיפוש בקרב משתמשים בעלי כתובות IP אמריקאיות. העובדה הזאת יוחסה להישגיו האחרונים של דונלד טראמפ בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, שהפכו את המועמדות שלו לנשיאות לריאלית יותר, ובהתאמה – גם מבהילה לאללה. כי ככה זה בארצות הברית כרגע: כולם מדברים על טראמפ. אבל מה לגבי החלק של קנדה בסיפור? יש הרי סיבה שהשם שלה דווקא מככב בשאילתה הפופולרית, ונדמה שהיא לא מתמצה אך ורק בגבול שהיא חולקת עם ארצות הברית. 

מי שאחראי לעליית מניותיה של קנדה, יותר מכל אחד אחר בימים אלה, הוא ג'סטין טרודו, מנהיג המפלגה הליברלית הקנדית ובנו של ראש הממשלה בדימוס פייר טרודו, שנבחר לראשות הממשלה באוקטובר 2015. שלוש מילים שאמר בשלהי שנה שעברה – "משום שזו 2015!" ("!Because it's 2015") – בתשובה לתהייה מדוע מחצית מהקבינט שבחר מורכב מנשים, הפכו איקוניות, וטרודו הפך לסמל של השמאל הפרוגרסיבי בעולם כולו. הישג לא רע עבור פוליטיקאי שרק נבחר. האם יש להאמין להייפ האומר שקנדה הפכה יותר קולית? האם טרודו הוא באמת ראש ממשלה מזן חדש – צעיר, חתיך, פמיניסט ומתקדם? ובקיצור, האם ההמנון של "סאות'פארק", "תאשימו את קנדה", הולך ומאבד מתוקפו?

"זה מרענן ויש כאן שינוי והחלפת דורות, אבל בינתיים זה בעיקר מופע ראווה אחד גדול", עונה יועץ פוליטי משורות השמאל הקנדי. "וכמובן, זה ניגוד עצום לסגנון המיושן של ראש הממשלה הקודם, סטיבן הארפר, שהיה דוד זקן ומתוסכל שסירב להבין שהעולם משתנה ושדברים לא ימשיכו לעבוד באותו האופן. טרודו, בניגוד אליו, הוא בן התקופה, אבל צריך לזכור שהוא עדיין גבר לבן ופריבילגי, והוא בעיקר עסוק בהעלאת סלפי של עצמו עושה דברים מגניבים, ולא בתוכן האמיתי. זה נחמד שהוא מצטלם עם פליטים סורים, אבל רובם מגיעים לקנדה בזכות אנשים פרטיים, שמשלמים עשרות אלפי דולרים ולוקחים את האחריות עליהם. כלומר, בזמן שהוא לוקח את הסלפי עם הפליט, מישהו אחר משלם את החשבון".

לעניין החשבון של קנדה. השבוע הוא שבוע המבחן הגדול של טרודו, שבו התפרסם התקציב הפדרלי השנתי של הממשלה הנוכחית – בערב ה־22 במרץ, לאחר ירידת גיליון זה לדפוס. התקציב השנתי הוא המפה שבאמצעותה יש לקרוא את הפוליטיקה הקנדית. על פיו יובן אם הממשלה תחליט להתמודד עם התחממות גלובלית, לסבסד דיור ציבורי, להגביר את המיסוי על העשירים במסגרת המלחמה באי השוויון ועוד. לפי הערכות של מומחים, התקציב יבליט את הערכים שבהם נופפה מפלגות של טרודו כל הדרך לפרלמנט, אבל שחשש מגירעון עלול לאלץ את הממשלה להסתפק בשינויים קוסמטיים בעיקר.

לא ארץ להייטרים

מופע ראווה או לא, קשה להישאר אדיש לנוכח הרקורד של טרודו עד כה. מעבר למינוי נשים לחצי מהתפקידים בקבינט – שרת המשפטים של טרודו היא מנהיגה בקרב הקהילה האמריקאית ילידית ושר הביטחון הוא מהגר סיקי מהודו. רק החודש נפגש טרודו עם ארבעה אזרחים מן מהשורה כדי להישאל על ידיהם שאלות בשידור טלוויזיה, וככלל הוא עושה רושם של אדם נגיש וקשוב לקהל בוחריו – תמונת ראי של המנהיגים השמרנים שממעטים להתראיין.

בינתיים אפשר לומר עליו, לכל הפחות, שהוא אשף תקשורת שלא מהעולם הזה. הוא יודע לומר את כל הדברים הנכונים ולבצע את כל המחוות החמודות. הרשת מוצפת בסרטונים שלו רוקד באנגרה – ריקוד הודי מסורתי, בתמונות מעורטלות שלו כמתאגרף שרירי, ובסגמנטים שבהם הוא מברך פליטים סורים חדשים שהגיעו זה עתה לקנדה. מדור הסטייל של מגזין "ניו יורק טיימס" אף פרסם לפני כמה שבועות כתבה שתהתה אם קנדה הפכה כעת קולית יותר, עם עלייתו של טרודו לשלטון, תוך אזכור שמם של קנדים לוהטים אחרים כגון הראפר דרייק והשחקן ריאן גוסלינג.

הכתבה, שתיארה את קנדה כמדינה שהביאה לעולם את הוקי הקרח, מפלסת השלג ובירה לאבט, באה לברך ויצאה מקללת, עם עוד תיאור מתנשא של קנדים המצטרף לשלל רפרנסים תרבותיים אחרים על נחיתותם. הבדיחות הללו נשענות לרוב על סטריאוטיפים אמריקאיים על אודות השכנים מצפון: נחמדים מדי, חוטבי עצים, מסניפי מייפל, רוכבי איילים. אבל האמת האובייקטיבית היא שקנדה היא מקום הרבה יותר שווה לחיות בו. נכון, אין בה מֶכַּה תרבותית כמו ניו יורק או עיר צבעונית כמו סן פרנסיסקו ויש בה חורף קשה וארוך; אבל יש בה גם ביטוח בריאות, חינוך טוב וזול ותקציבי אמנות ותרבות מכובדים, ואחוז בוגרי ההשכלה הגבוהה שבה הוא מהגבוהים בעולם. אם זה לא מספיק, מחקרים מראים שהקנדים הם לא רק משכילים, אלא גם מהעמים המאושרים ביותר בקרב המדינות המפותחות.

קנדה הוציאה מתוכה גם אינספור אמנים, שחקנים וקומיקאים בשיעור עצום ביחס לאוכלוסייתה (35 מיליון איש בלבד, אף שזו המדינה השנייה בגודלה בעולם בשטחה, אחרי רוסיה): ניל יאנג, לאונרד כהן, ג'וני מיטשל, מייק מאיירס, ג'ים קארי, נורה אפרון ודונלד סאתרלנד הם רשימה חלקית. וכן, גם ג'סטין ביבר ואלאניס מוריסט. "קנדה תמיד הייתה אנדרדוג, ולכן תמיד יצאו מכאן קומיקאים", מסבירה סנדי דוביה, עיתונאית מקומית. "לקנדים יש פרספקטיבה ייחודית של מישהו שנותנים לו להיות בפנים, אבל לא לגמרי. הוא זה שמתבונן קצת מהצד ומבקר את מה שקורה. אתה יכול להיות הרבה יותר מצחיק כשאתה מסתכל על היער. האמריקאים מסתכלים על שורשי העצים".

אבל אם טוב כל כך בקנדה, למה רבים מהאמנים המוזכרים לעיל עזבו אותה? חלק מהסיבה לכך הוא בדיוק מה שמלכתחילה הופך את קנדה למקום קולי אמיתי – לא באמת אכפת לה. במו עיניי ראיתי את מייקל סרה יושב בבית קפה במונטריאול, ואיש אפילו לא נותן בו מבט שני. אף אחד לא מגיע לקנדה כדי להצליח, מגיעים לקנדה כדי לחיות טוב. קנדה היא מקום ששואף לבינוניות בקטע טוב. 

המיתוס האמריקאי של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נרמס מזמן על ידי אי השוויון וחלוקת המשאבים הבלתי הוגנת. ובכלל, כמה חופשי כבר אפשר להיות תחת אתוס קפיטליסטי כה קשוח המחייב לרדוף כל העת אחר המקום הראשון ואחר הבית הכי הגדול? הקנדים נוהגים לומר שבקנדה אתה יכול להיות עצמך יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, ויש בזה משהו. הכוכבים היחידים שיזכו שם לבאזז היסטרי במכולת הם כוכבי ההוקי – האובססיה הלאומית היחידה, אולי, שממנה קנדה מסרבת להירפא.

בסופו של יום הכתבה המדוברת ב"ניו יורק טיימס" עוררה בקנדה פולמוס שבאופן פרדוקסלי חשף את שבריריות הקוליות שלה: העובדה שהיו עליה מבול תגובות, וחלקן הגדול מתגאות בכך שכעת גם האמריקאים סוף סוף סופרים את קנדה, עשוי דווקא ללמד שהקנדים לא ממש מצדיקים את המוניטין שלהם ועדיין זקוקים לאישור מהאחות הגדולה, בוודאי כל זמן שהתרבויות של שתי המדינות לא כאלה שונות (למעט יוצאת דופן אחת – קוויבק הצרפתית). 

ציון לשבח לווייס

קוויבק ובראש ובראשונה המרכז הבלתי מעורער שלה, העיר מונטריאול, הן הסוד השמור ביותר של צפון אמריקה, ולכן ראוי להרחיב עליה את הדיבור. בוונקובר שבחוף המערבי – עיר יקרה להחריד שעל פי הסטריאוטיפ המקובל תושבהּ הממוצע הוא חובב יוגה, ניו אייג' ושאר פעילויות ותחביבים לעשירים בטבע המרהיב שמקיף אותה, ובטורונטו – העיר הגדולה בקנדה שתושביה אוהבים לחשוב עליה כעל ניו יורק הקנדית ושמאכלסת את אחד מריכוזי המהגרים הגדולים בעולם (מחצית מתושביה נולדו מחוץ לקנדה ומדברים בה כ־140 שפות ודיאלקטים) – מחירי הנדל"ן והבניינים עצמם מגרדים את השחקים. מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה, היא סיפור אחר בתכלית. שם אפשר להשיג דירה מרווחת במיקום מרכזי במחיר השווה ל־3,000 ש"ח בחודש (וחדר במחיר השווה לאלף ש"ח).

את רובה של השנה האחרונה ביליתי במונטריאול, עיר שוקקת שבה פסטיבל רודף פסטיבל ומתקיימות בה ההופעות והתערוכות הכי שוות בעולם. קצת כמו בברלין של לפני חמש שנים, השכירות הנמוכה בה מאפשרת לאנשים יצירתיים רבים לקחת סיכונים ולעשות מה שבאמת מעניין אותם. ובכל זאת, מחירי השכירות הנוכחיים הם הון תועפות בהשוואה לתקופה שהחלה באמצע שנות ה־80 ונמשכה עד תחילת שנות האלפיים. 

השאיפות של קוויבק לעצמאות, שהיו בשיאן בתקופה ההיא, הבריחו אנשי עסקים, בנקאים ותעשיינים רבים דוברי אנגלית. כתוצאה מכך העיר כמעט נקלעה לפשיטת רגל כלכלית – מחירי הנדל"ן צנחו ועסקים נסגרו. אבל לתוך הוואקום שנוצר נכנסו צעירים רבים, והתפתחה, בין היתר, סצנת מוזיקה מצוינת. להקות כגון גאדספיד יו! בלאק אמפרור, וולף פרייד, ארקייד פייר והיוצרים האלקטרוניים קיד קואלה, איימון טובין וטיגה פעלו במונטריאול בתקופה הזאת. הם גרו בשכונות סטודנטיאליות כמו הפלאטו והמייל אנד שהפכו היום, 20 שנה אחר כך, למעוז בורגני. 

"אם רצית לעבוד בתעשיית המוזיקה – זה היה המקום להיות בו", נזכר ג'ף ויי שהקים במונטריאול את הסניף הצפון אמריקאי של הלייבל נינג'ה טיון. "בתחילת שנות ה־90 התחילו טיגה וחבריו את סצנת הרייבים בחללים תעשייתים בעיר, זה התחבר לסצנת הגייז הליברלית שתמיד הייתה כאן: בשנות ה־70 מונטריאול הייתה מכה של דיסקו ותחנת חובה לצד ניו יורק ושיקגו. אנשים שילמו 300 דולר בחודש עבור חללים עצומים שאפשר היה לגור בהם וגם להקים בהם חללי חזרות, הופעות והקלטות. מגזין 'ספין' פרסם בזמנו כתבה שבה הכריז שמונטריאול הופכת להיות הסיאטל הבאה וששם סצנת המוזיקה מתרחשת".

אמנים שחיו וחיים במונטריאול נהנים לא רק מעלויות מחיה נמוכות, אלא גם מהכסף הרב שמוקצה לתרבות וליזמות. מגזין "VICE", למשל, שאחראי במידה לא מבוטלת על השפה הרווחת היום במגזינים מקוונים, נוסד על ידי שלושה חברים שלמדו במונטריאול וקיבלו מענק מהממשלה כדי להקים אותו בסוף שנות ה־90. גם הקרקס סירק דה סוליי התחיל במונטריאול ממענק ממשלתי לאמני רחוב, והיא מהווה יעד זול ופופולרי לצילומי סרטים הוליוודיים. עם זאת, הצרפתית הנדרשת כאן כדי למצוא עבודה מרתיעה מהגרים רבים.

אבל האתגר האמיתי של מי שרוצה לגור במונטריאול הוא החורף, ולא רק מפני שהטמפרטורות צונחות למינוס 30 והעיר לובשת לבן למשך ארבעה חודשים רצופים. מזג האוויר משפיע גם על מזגם של התושבים. רוצים להלחיץ מקומי? היצמדו אליו בתור לאוטובוס. אנשים כאן יניחו לכם לנפשכם וישמרו מרחק של מטר וחצי לפחות בתור לתחבורה הציבורית. נסו לפתוח איתם בשיחה, הם יענו בנימוס ויחזרו לענייניהם. הדרך היחידה להתמודד עם הקור המונטריאולי היא לאמץ את פעילויות החורף ולהתיידד עם המחליקיים. למעשה מדובר בעיר נהדרת ללוזרים. אם אתם אמנים מרוששים, דוברי צרפתית או מוכנים לעבוד קשה כדי ללמוד, אם חורף לא מפחיד אתכם וצירוף המילים סנואו בורדינג לא עושה לכם צמרמורת – זו העיר בשבילכם. אם אתם רוצים לכבוש את העולם ולהרגיש שאתם שוחים בפופיק המיוזע של העניינים, אתם לא בכיוון.

מונטריאול מחולקת לשכונות דוברות צרפתית ודוברות אנגלית, ולכל קהילה סינמטקים, ספריות ופסטיבלים משלה. אבל ההפרדה לא נגמרת שם. הקהילה היהודית, אחת הגדולות, הוותיקות והמשפיעות בעיר – כ־100 אלף איש – מבודדת ומתבצרת בשכונות משלה, ולמהגרים ממדינות דוברות צרפתית כמו לבנון והאיטי שכונות משלהם. כן, מונטריאול פתוחה ושוויונית יותר מאשר ערים גדולות בישראל ולנשים אמנם נעים ללכת כאן ברחוב ולצאת לברים בלי יותר מדי הטרדות, אבל יש בה גם לאומנות, קסנופוביה, אסלאמופוביה כמעט כמו בכל מקום אחר.  

יהיה טוב, באבא שלי

תמונת המצב במונטריאול נכונה לכמה מקומות נוספים בקנדה, והיא מייצגת נאמנה חלק מהבעיות שטרודו יצטרך להתמודד עמן, נוסף לסוגיות הגירה מורכבות ומעוררות מחלוקת (ההערכה היא שראש הממשלה החדש יגמיש את חוקי ההגירה – ראו מסגרת), ובצל אפשרות של מיתון עולמי חריף. התקציב הפדרלי יהיה זה שיראה אם ג'סטין באמת ילך בעקבות אביו, פייר, אינטלקטואל מקסים ואקסצנטרי שנבחר לראשות ממשלת קנדה ב־1968, שימש בתפקיד במשך 15 שנה והביא איתו בשורה אמיתית שהפכה אותו לאגדה בעוד בחייו. טרודו האב טיפח את הרעיון של קנדה כפסיפס של תרבויות שלא דורש מהמהגרים לזנוח את עברם ומורשתם כדי להפוך לקנדים. הוא הלאים את תעשיית הנפט, הקצה משאבים לתרבות ונתן את האות לפתיחת ה"טרודומאניה" – התקופה שהפכה את קנדה לסוציאל דמוקרטיה הליברלית שהיא היום. כעת לא נותר לבן שלו אלא להשכיח את תשע שנותיו של הארפר השמרני, ואף להתעלות על אביו. פשוט זה לא יהיה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: f6cade6219a60313f281