אדמה משוגעת

ספרה של לירן גולוד על משפחת מושבניקים מצליח לשלב בין תכליתיות ליופי, בלי להיות צפוי

לירן גולוד. צילום: עודד חירש
לירן גולוד. צילום: עודד חירש
20 במרץ 2014

עבודת אדמה, לירן גולוד, זמורה־ביתן; 254 עמודים

אתר ההתרחשות של "עבודת אדמה" מאת לירן גולוד והדמויות שבו הם מלכודת קלישאות. מוקד הספר הוא מושב צפוני, וגיבוריו הם מושבניקים מקשישים בשם יורי ואביגיל, ובנם, האמן המבטיח המתגורר בניו יורק, שוני. אביגיל הייתה מלכת הריצה של המושב אבל קרע בשריר התאומים השבית אותה, וכעת היא רצה רק בחלומותיה, בכל חלומותיה. בימים היא מפעילה את הצימר המשפחתי. יורי הגיע מארץ זרה ודווקא בו אביגיל התאהבה. עכשיו שניהם מחכים לשוני שיחזור.

מושב בצפון, אמן מבטיח, חקלאות גוועת וצימר. הראש כבר מגלגל בראש את הקלישאות, אבל גולוד מצליחה ברוב רובו של הספר להימנע מחציית הגבול הדק בין כתיבה פיוטית לכתיבה קלישאתית. לעתים היא חוצה את הקו הזה (אחרי מאיר שלו, כבר אי אפשר לתאר כיצד מושבניק מכין חביתה עם סלט אבוקדו ומכניס אותם לפיתה עסיסית. לא משנה כמה יפה יהיה התיאור, הוא כבר קלישאה של בישול במושב), אבל אלו מקרים בודדים, ומה שחשוב יותר – הדמויות שלה אינן קלישאתיות.

עטיפת הספר "עבודת אדמה"
עטיפת הספר "עבודת אדמה"

המאורע שמניע את הספר הוא הפשרת קרקע לבנייה. יורי ואביגיל מצפים ששוני יחזור מניו יורק ויבנה את ביתו בחלקה המופשרת שבשכונת הוותיקים. שוני אכן חוזר, אבל אין לו כוונה לבנות בית. הוא מתכוון לעשות בחלקה את מה שעשה בניו יורק – אמנות בעזרת אדמה.

לשם מה? שואל הקורא. מה המטרה של הפרויקט האמנותי הזה, של הפיכת האדמה לאמנות? וזה אחד ממקורות הקסם של "עבודת אדמה". כמו הפרויקט של שוני, גולוד אינה מסבירה לשם מה הוא נועד. ייתכן שהוא שלב נוסף ומחושב בקריירה האמנותית שלו, ייתכן שהוא הצהרת אהבה לבת זוגו לשעבר, וייתכן שהוא עומד לעצמו, נטול תכלית. בחיים של תחזוקה עצמית, שבהם עוברים מגידול הדרים ופקאנים להשכרת צימרים לאורחים מהעיר, ניצב יורי כמי שדואג לא רק לבני האדם אלא גם לחזירים. אחד הקטעים היפים בספר הוא החלק שבו מתואר כיצד יורי בונה גשר לקיפודים שבאים לשתות בבריכת הדגים.

זו אינה רומנטיקה של הטבע. יורי נכנע בסופו של דבר ומגדר את הפקאנים, אף שהוא יודע שבכך הוא חוסם את המסדרון האקולוגי וגוזר את דינם של חזירי הבר. גם זו אינה רומנטיקה של המקום. אמנם שוני חוזר למושב כדי לעשות אמנות מהאדמה, אך האדמה שבה הוא משתמש איננה אדמת המושב הפורייה, אלא אדמה מדברית עקרה. יש בספר איזון עדין בין שימושיות לחיים כשהם לעצמם. שותפו של שוני למעשה האמנות הוא בריקמן, אספן הגרוטאות שסוף-סוף נמצא שימוש לגרוטאותיו ולכישרונו. "עבודת אדמה" נע בין תכליתיות לחיים כשהם לעצמם, ובין חיים שבהם לכל דבר יש ערך או עשוי להימצא שימוש עתידי.

השורה התחתונה: לירן גולוד כתבה ספר יפה על מושב, אדמה ואמנות בלי ליפול לקלישאות.