ג'ונגל בווילה

תנין? מה פתאום תנין? איזה מין ילדה זאת, שחושקת דווקא בתנין כחיית מחמד? ויותר חשוב – איזה מין הורים הם אלה, שמרשים לזאטוטה־זוועטוטה שלהם להכניס הביתה תנין?

ושיהיה ברור: עמליה הפעוטה רוצה – ומקבלת – תנין אמיתי. לא בובת תנין מפרווה, ולא צעצוע מגומי, ולא תנין בכאילו. תנין־תנין, בלי שום כאילו, עם שיניים וזיזים חדים וזנב ארוך־ארוך, והוא "מתאים לה בדיוק", והיא מאושרת עד הגג. אבל מה קורה כשהתנין מחרב ביסודיות את הסלון המפונפן של ההורים, הורס רהיטים ושובר חפצים ומלכלך ומבלגן? האם ההורים כועסים? האם הם מתלוננים? האם הם מתחרטים שהסכימו לשיגעון של בתם הפעוטה?

חלילה וחס! לכו תתביישו בפינה. להפך: הם מתחרטים שניסו בהתחלה להתנגד לה. וכך עומדים להם שניהם בפתח הסלון ההרוס, אימא חובקת בזרועותיה את עמליה ואבא את התנין, הנוטף מי אמבטיה, ושניהם מודים שטעו: "עמליה, את צדקת," הם אומרים לה, "תנין יכול להיות חיית מחמד נהדרת."

והקורא, גדול כקטן, משפשף עיניים ולא מאמין. הא? רגע, יש עוד דף! מה קורה בסוף?

כלום. עמליה והתנין הולכים לישון, אימא ואבא אומרים לילה טוב ונותנים נשיקה. סליחה? מה פה קורה פה?

כריכת הספר "עמליה רוצה חיה"

ראשית, צפירת הרגעה: ברור שמדובר באלגוריה. ואל דאגה, הילדים שלכם יקלטו את הרובד הסמוי שמתחת לסיפור, גם בלי שתגידו להם אף מילה (ומוטב שלא תגידו). וזה מה שכל כך נהדר בספר הזה. כי הוא לוקח פנטזיה פראית של ילדה בת 3, ולא רק שהוא הולך איתה עד הסוף, בלי שום פשרות – הוא גם נותן לה לגיטימציה מוחלטת, וכל זה במינימום מילים: כי בטקסט אין רמז להרס שהתנין זורע בבית, ולא לעושר המופלג של ההורים, שגרים במגדל יוקרה מפואר בשכונה של טחונים, ולא לחוש האופנתי המפותח של עמליה ולא לשערה הוורוד המדהים. את זה רואים רק באיורים הנהדרים של ליאורה גרוסמן.

אז מהו התנין? מה זה חשוב? חשוב מה הוא לא: הוא לא מתאים. כלומר, לעמליה כן, לגמרי, אבל לא לציפיות של ההורים (ושל השכנים בשכונת היוקרה) לשקט, לסדר ולניקיון, ולא לרצון שלהם לשמור על הקיים ועל שגרה מלוקקת ומתורבתת. אדרבא, התנין קורא תיגר על כל זה: הוא ההפך, הוא לא נכנס לשום מסגרת, הוא דווקא ודווקא, והוא אושר גדול. והורים שמאפשרים לילדם לרצות גם את הבלתי אפשרי, את הלא מתאים, ולהאמין בבחירה שלו – מאפשרים לו להמריא ולעוף. ומי לא מאחל לילדיו שיעופו ללא מורא, שילכו עם החלומות הכי פרועים שלהם ויאמינו בהם עד הסוף? וגם אם במציאות קשה להורה המצוי להכניס תנינים הביתה, הנה ספר שיעזור לילדיו להאמין שהכל אפשרי. לבני 2־5 ולהוריהם.

השורה התחתונה: שאלתי ילדון בן 9, שצחק ונהנה מהסיפור המאויר – היית רוצה את הספר הזה, אם היית קטן? הוא חשב לרגע וחייך חיוך גדול: אם הייתי קטן, הייתי רוצה תנין.

עמליה רוצה חיה, יעל איכילוב, איירה: ליאורה גרוסמן, עם עובד; 30 עמודים

ספרה החמישי של עטרה אופק, "חידת הניצוץ" (שם זמני) בסדרת "השמינייה", יראה אור החודש בהוצאת ידיעות ספרים