כאבי גדילה

ספרה של ענת הררי על מערכות יחסים בין הורים למתבגרים ישלח אתכם להתקשר לאימא

23 באפריל 2014

"ילד טוב דיו, להיות הורים למתבגרים", ענת הררי. הוצאת בבל

אם לספרים היה טריילר, הטריילר של "ילד טוב דיו" – ספר הראיונות שערכה הפסיכולוגית ענת הררי עם הורים למתבגרים – היה נשמע בערך ככה: "הם חשבו שהם יודעים הכל. אבל יום אחד הם גילו שהילדים שהם אהבו הפכו למשהו אחר. עכשיו הם צריכים ללמוד לחיות עם השינוי". אף על פי שהדרמה והפתוס המאפיינים טריילרים נעדרים במפגיע מהמונולוגים המאופקים, כמעט אפשר לומר מובסים, של ההורים שמתארים את ההורות שלהם למתבגר (גיל שמתפרש כיום מגיל 12 ועד 20), הם נוכחים ועוד איך מתחת לנימה הרגועה כביכול.

18 הורים, מיעוטם אבות ורובם הורים לבנות, פורשים בפני הררי – שגם ספריה הקודמים עוסקים במשפחתיות ישראלית (אחד על סבתאות ואחד על אימהות בעיני ילדיהן) – את ההורות שלהם בתקופה חסרת היציבות שבה שינויים גופניים וחברתיים מטריפים את המתבגרים, והם מחפשים בכל הכוח, כמו טובעים, דרך להגדיר את עצמם מול העולם. וכמו טובעים שנאבקים על כל נשימה, גם המאבק שלהם כולל לפעמים ניסיון לדרוך ולטפס על האנשים הקרובים אליהם ביותר, ההורים, כדי להציל את עצמם בכל מחיר. אלא שהספר של הררי, כך מתברר בזמן הקריאה, עוסק הרבה יותר בהורים מאשר בילדים. הילדים, אומרת הררי, גם באמצעות בחירת השם רב המשמעות שמתייחס ישירות ל"אם הטובה דיה" – מונח שטבע הפסיכולוג דונלד ויניקוט – עושים מה שילדים אמורים לעשות בגילם: הם מרוכזים בעצמם, עוינים כל ניסיון להתערב בחייהם, לפעמים מורדים ולפעמים פשוט מסתגרים – התנהגות שהוריהם מפרשים כתוקפנות.

ילד טוב דיו - ענת הררי

תוך כדי הניסיון שלהם לקבוע את הגבולות בינם לבין העולם, הילדים מעוררים מפולת של זיכרונות ותגובות אצל ההורים, שלמרות כל ניסיון החיים נתפסים גם הם לא מוכנים, כמו שמעידים הרגשות שהרשו לעצמם להביע במפגש הסגור והבטוח עם המראיינת. בין היתר אלה רגשות שאינם לגיטימיים במיוחד בחברה שלנו כמו תגובה קשה ועוינת להתבגרות (גם המינית) של הילדה מצד האב שמכנה אותה בכאב ובזעם "פרחה"; התייחסות רדופה, כמעט אובססיבית, של אם לסוגיית המשקל והאכילה של בתה; ואימא שאומרת בכנות עצובה שכיום היא אוהבת פחות את בנה המתבגר כי קשה מאוד לאהוב מי שמתייחס אלייך בבוז ובזלזול. הכנות של המרואיינים שללא ספק עברו ניפוי, יוצרת רצף שהמועקה בו גוברת מהורה להורה, עד שהררי משחררת אותו במיומנות באמצעות חזרה קצרצרה למרואיינים שנתיים מאוחר יותר ובציטוטים המוכיחים שרובם, גם אם לא כולם, הגיעו לרגיעה מסוימת בזמן שעבר.

קריאת "ילד טוב דיו" כאימא שמנסה למצוא רמזים למה שצופן לה העתיד דומה לניסיון לפענח מפת אוצר שאין בה אוצר וגם לא נקודות ציון פרט לאזהרה: כאן שוכנים דרקונים. וגם כאן. וגם כאן. הקריאה שלו כמתבגרת לשעבר היא חוויה מטלטלת שאילצה את הקוראת המסוימת הזאת להסתכל אחורה בחרטה וללכת להתקשר לאימא, רק כדי לוודא שהתאוששה מאז.

השורה התחתונה: להורים לילדים, לילדים להורים ולאל־הוריים שמחפשים עוד צידוקים להחלטה לא להתרבות