סיפור אחרון ופרידה

"נמסיס"/ פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה־ביתן; 184 עמודים

אם להאמין להצהרותיו, "נמסיס", שראה אור ב־2010, הוא ספרו האחרון של פיליפ רות. עלילת הספר מתרחשת ב־1944 והגיבור הטרגי שלו הוא באקי קנטור (ולא בארי כפי שכתוב על כריכת הספר), ספורטאי יהודי קצר קומה בן 23, קופץ למים ומטיל כידון, שלא גויס למלחמת העולם השנייה בגלל קוצר ראייתו. בקיץ הוא מנהל מגרש משחקים בניוארק, כשמגפת הפוליו מכה בתלמידים שתחת השגחתו.

"נמסיס" הוא מעין גרסה יהודית ל"הדבר" של אלבר קאמי. לאחר ששני ילדים מתים, הורי הילדים האחרים חוששים לשלוח אותם למגרש ומר קנטור אינו יודע אם להמשיך ולהפעיל את מגרש המשחקים בעיצומו של הקיץ המהביל ונושא הווירוסים, או לקבל את הצעתה של חברתו ואשתו לעתיד, מרשה, לברוח מהעיר ולהחליף את מנהל חוף הרחצה במחנה הקיץ ההררי שבו היא עובדת. קבלת ההצעה תאפשר לבאקי לא רק להציל את גופו, אלא גם להתאחד ולהתייחד עם אהובתו. מר קנטור נאבק במצפונו, בתשוקתו ובאלוהים. מצפונו מורה לו להישאר על משמרתו ולא לנטוש את הילדים, תשוקתו מושכת אותו להתאחד עם מרשה במחנה ההרים, ואת אלוהים הוא מאשים במגפה שמטילה מומים וקוטלת ללא הבחנה.

כמו "הדבר", גם "נמסיס" מתייחס לטרגדיה היוונית, אבל יותר משהוא גרסת ניוארק לאקסיזטנציאליזם של קאמי, "נמסיס" הוא טרגדיה יוונית בשכונה יהודית. לא במקרה עיצב רות את באקי כעוסק בהטלת כידון, מקצוע ספורטיבי "שהופיע כבר במשחקים האולימפיים הראשונים במאה השמינית לפני הספירה", כפי שמספר מר קנטור לילדים.

כמו בטרגדיה היוונית, הגיבור השרירי, הספורטאי שכוחו בשריריו ובעוז רוחו, מביא על עצמו את חורבנו. וכמו אדיפוס שההיבריס שלו מביא את הדבר על תביי, גם ההיבריס של באקי קנטור מביא עליו חורבן, אך זהו היבריס יהודי, "היבריס טיפשי… של פרשנות דתית ילדותית ושוגה בדמיונות".

המספר, שבחלקו האחרון של הספר מתגלה כארני מסניקוף, אחד מנערי מגרש המשחקים שחלו בפוליו, מעריץ את עוז רוחו של קנטור הצעיר ואת המיומנות הגופנית שלו. הוא גם מלא בוז כלפיו, אך לא כלפי חולשתו הגופנית, אלא על חולשת שכלו. הטרגדיה של באקי, לפי המספר, היא במתן משמעות לפוליו ולמאבק במגפה שהיא פשוט עוד אחד מאותם דברים רעים שקורים לבני האדם. בשונה מקאמי, המספר לא רואה את משמעות חייו של האדם במאבק בגזרת הגורל.

רות הוא רב אמן וכך הוא גם כותב. אני מקווה שבניגוד להצהרותיו, זה לא יהיה ספרו האחרון – גם הוא וגם אנחנו ראויים לפרידה מוצלחת יותר.

השורה התחתונה: הגרסה של רות ל"הדבר" של קאמי אינה ספרו הטוב ביותר