היפים והאמיצים

"טיריון תהה איך היה מרגיש אילו היה לו תאום והחליט שהוא מבכר לא לדעת. די לו בכך שעליו להביט בפניו שלו במראה מדי יום. עוד מישהו כמוהו, כמה נורא אפילו להשתעשע ברעיון הזה". (מתוך "משחקי הכס", 1996)

אם טיריון לאניסטר של "שיר של אש ושל קרח" היה פוגש ברחוב את טיריון לאניסטר של "משחקי הכס", לא בטוח שהוא היה מזהה את עצמו. אמנם פיטר דינקלג', שמגלם את דמותו של טיריון, הוא בגובה הנכון, אבל זו כנראה נקודת הדמיון היחידה בין השניים. כי טיריון של ג'ורג' ר"ר מרטין (הסופר שחיבר את סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" עליה מבוססת הסדרה) הוא לא רק גמד, הוא גמד מכוער מאוד וצולע. יש לו רגליים קטנות ומעוותות שמקשות עליו לנוע, יש לו עין אחת ירוקה ואחרת שחורה ומצחו נפוח וגס. דינקלג', לעומת זאת, איך אומרים – מאותגר גובהית, אך בסך הכל הוא גבר נאה ותכול עיניים שהוכתר ב־2011 כגבר השנה ("Stud of the Year") על ידי מגזין "GQ".

האסתטיזציה שעברו הדמויות בהפיכתן ממילים ותיאורים לדמויות בשר ודם כמעט מובנת מאליה: הרבה יותר קל למכור סחורה יפה. מבחינה זו "משחקי הכס" לא שונה במיוחד מיצירות טלוויזיה או קולנוע אחרות שלוקחות אנשים בינוניים וסבירים והופכות אותם לאלים הוליוודיים. טוני מנדז לא נראה כמו בן אפלק ("ארגו"), ג'ורג' יונג הוא ממש לא ג'וני דפ ("שאיפות"), וכך גם בקולנוע הישראלי: דורי הייתה שמחה כנראה להיראות כמו ריקי גל ("השיבה מהודו"), אבל רצה הגורל ורוב השחקנים המצליחים היום נמצאים איפשהו על הסקאלה שבין "נאה" ל"ריאן גוסלינג". הוליווד נאה דורשת ונאה מצייתת לקריטריונים של יופי, כריזמה או צ'ארם, את זה כולנו יודעים, אבל ספציפית ב"משחקי הכס" (וגם ב"השיבה מהודו" אם כבר פתחנו את הנושא), ייפוי הדמויות פוגע מעט במורכבותן.

"נדרשו ארבעה מהם להכות ולהכניע אותה, כה חזקה הייתה. בסוף היו פניה של האישה נפוחות ומדממות כפי שוודאי היו פניו של ג'יים, והם הוציאו שתיים משיניה. זה לא שיפר את הופעתה". (מתוך "סופת החרבות", 2000)

שימדון של מרטין היה ודאי שמח לגלות את המייקאובר שעבר באדפטציה הטלוויזיונית, אך הוא לא היחיד. גם בריאן, האבירה שמלווה את ג'ימי לאניסטר למעלה מלך, זכתה למהפך לא קטן. בספר בריאן מתוארת כאבירה בעלת מראה אנדרוגיני משהו, עד שפודריק לא יודע אם לכנותה "סר" או "ליידי". נכתב עליה שהיא מכוערת בצורה קיצונית, שהחזה שלה שטוח ועלוב, שגופה מגושם, שפניה גסות, מנומרות ומלאות פצעים וצלקות, ששיניה עקומות ובולטות ושהיא גדולת ממדים. בסדרה בריאן מגולמת על ידי השחקנית הבריטית גוונדלין כריסטי, שאמנם מתנשאת לגובה 1.90 מ', אבל חסרה את שאר התכונות המזעזעות שדמותה נאצלת לחיות עמן. לאחר שלוהקה לסדרה, אתר "Entertainment Weekly" פרסם תמונה של כריסטי מהשטיח האדום. התגובה הראשונה לידיעה כללה את אותה הטרוניה: "היא יפה ורזה מדי כדי לגלם את בריאן", טענה הגולשת טרייסי. "בשביל זה יש איפור", הגיבה אחרת.

כריסטי לא ראתה בדברים ביקורת ואימצה את המחמאה בלבביות. "כל חיי רציתי שאנשים יגידו קודם כל שאני יפה", היא מספרת בראיון שפורסם באתר. "אבל יפה מדי?! זה מדהים. גם מאוד אהבתי ששאלו 'מי זו הדוגמנית הזו?'. כל מה שרציתי אי פעם היה להיות דוגמנית… אבל לא היה לי אכפת, ידעתי מה הייתי צריכה לעשות כדי למלא את התפקיד. תמיד יכולתי לגרום לעצמי להיראות שונה, ובקלות". ואחד מהדברים שנדרשה כריסטי לעשות כדי לכער את עצמה היה לגזור את שערה הבלונדי הארוך. "כאישה גבוהה מאוד, זה קשה מאוד לבטל במכוון את המאפיינים הנשיים המובהקים כדי להיראות גברית יותר", אמרה בראיון להפינגטון פוסט וגילתה שאפילו בכתה כשקיצצו את שערה. למזלה של כריסטי והמלהקים, השחקנית הוכיחה שהיא יכולה להיות אבירה קשוחה והמעריצים (חוץ מכותבת שורות אלו) נרגעו.

"כמה לא הוגן, לסאנסה יש הכל. סאנסה מבוגרת ממנה בשנתיים, ואולי כשאריה נולדה כבר לא נשאר שום דבר… שערה היה חום וחסר ברק, ופניה מאורכות ורציניות. ג'יין נהגה לכנותה פני סוס ולצהול בכל פעם שהיא התקרבה". (מתוך "משחקי הכס", 1996)

אפילו אריה סטארק השתדרגה בסדרה. אריה של מרטין מתוארת כנערה בעלת מראה פשוט, לא יפה במיוחד, עם פנים מאורכות. גם הכינויים שמצמידים לה לא מחמיאים במיוחד: בתחילת הספר היא "אריה פני סוס", בהמשך היא "סמורה", "חתולת התעלות" ו"אף אחת". גופה ופניה הנעריים גורמים לרבים לחשוב שהיא בכלל ילד, ובשלב מסוים היא אפילו מתחזה לבן כדי לברוח ממעלה המלך.

הפספוס שמגיע בעקבות השינוי הפיזי שעוברות הדמויות בדרכן למסך הקטן, מעלה לא רק תחושת טהרנות ותסכול מזה שגם דמויות פנטסטיות צריכות להיות יפות כדי להצליח, אלא גם יוצר פגם האמיתי באופיין של הדמויות.

בריאן של הספר, למשל, מעוררת לעג בקרב אנשים אך מוצאת את הדרך ללבם הודות לגבורה ולנאמנות שלה. טיריון מצליח לכפר על מראהו המעוות על ידי מחשבה, עורמה ושנינות. אנחנו נרתעים ממנו ובו בזמן רוצים שינצח. אנחנו מטילים ספק באהבתה של אישה כלפיו ולא שוכחים לרגע שהיא בכלל זונה, ולעומת זאת מאחלים לו אהבת אמת. אחרי שסאנסה וטיריון נישאים ומצופה ממנו לבתק את בתוליה, הקורא עשוי לרחם על הצעירה שצריכה להכניס את הגמד המעוות בין רגליה. אך הצופה, לעומת זאת, לא מבין מה לא בסדר עם גזענית הגמדים הזאת, הרי יש בנות שהיו מורידות למישהו את הראש כדי להיות עם דינקלג'. בספר היחס כלפי הדמויות הללו הוא אמביוולנטי ולכן גם מעניין יותר, אך בסדרה הטובים חייבים להיות גם יפים כדי לשכנע אותנו שהם ראויים לחיבה. נכון, לא כל מה שעובר דמיון עובר גם מסך, ובכל זאת – קצת חבל שגם המלהקים של "משחקי הכס" אימצו את צורת המחשבה הזאת.