טיים אאוט timeout

סדרות מומלצות: 12 הסדרות הכי טובות שאולי לא ראיתם

| מאת: מערכת Time Out

יש מסביב יותר מדי סדרות - חדשות, ישנות, קלאסיקות, מצחיקות, מרגשות - ואת כולן "חובה" לראות. אז אספנו בשבילכם סדרות שהן באמת ברמה אחת מעל השאר, כל אחת בתחומה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/04/sizes/UntitledH1_wo_680_382.jpg
האפיפיור הצעיר

בשנים האחרונות רשתות הטלוויזיה השונות, בארץ ובחו"ל, מפציצות בלי הפסקה בסדרות שאנחנו "חייבים לראות", ומצד שני האינטרנט מאפשר לנו לחזור לקלאסיקות שאנחנו "חייבים להשלים". לפעמים כל השפע הזה יכול להיות קצת יותר מדי, ולכן ביקשנו מחברי מערכת Time Out להמליץ על הסדרות שהם הכי אוהבים. תמצאו כאן סדרות מומלצות חדשות, קלאסיקות ודברים שבטוח שכחתם מהם. צפייה מהנה.

כתבות נוספות על טלוויזיה:
משחקי הכס עונה 7: כל מה שצריך לדעת
20 הסדרות הישראליות הטובות ביותר בכל הזמנים
הרגעים הגדולים, המביכים והמרגשים של רשות השידור

הוראס ופיט

אם זה נראה כמו תיאטרון, הולך כמו אופרת סבון ומגעגע כמו קומדיה – זו כנראה סדרה נסיונית של לואי סי.קיי. אולי יכולות המשחק של מי שעשה קריירה בלגלם את הדמות של עצמו הן לא מהמבריקות שנראו על המסך, אבל עם הסדרה הזו התגלה שסי.קיי יכול לקחת רמה אחת למעלה את התהום הקיומית שנפערת מתחת לכל דבר ש"לואי" עושה. "הוראס ופיט" היא מופת של ריאליזם פיוטי, ששואב את כוחו מהמינימליזם של הסצנות (כמעט כולן מצולמות בשני לוקיישנים מצומצמים) ומהעלילה הפשוטה.

כי משפחה מפורקת ומעוותת זה חומר גלם זול, אבל החופש היצירתי של הסדרה הזאת – ששוחררה להורדה באתר של סי.קיי עצמו – איפשר מונולוג רצוף של 20 דקות בקלוז-אפ ושתיינים קבועים על הבר בתפקיד מקהלה יוונית. כל דקה בסדרה הזו, על משפחה שלא מצליחה לנהל לא עסק, לא יחסים ולא שיחה כנה, מכילה עוצמות של רגש עצור, על סף העצירות. בסופו של דבר משיג כאן סי.קיי הישג גדול: סדרת טלוויזיה שגם גורמת לצופה להתייפח מבכי וגם מצליחה להיות אמנות לכל דבר.
(נדב נוימן)

האפיפיור הצעיר

רבות נכתב ודובר על כך שהעידן הזה הוא עידן הטלוויזיה, ושהקולנוע כבר איבד את הבכורה, אבל נדמה שעד שלא הגיע סורנטינו והביא את האסתטיקה הגרנדיוזית שלו ("יפה לנצח", "נעורים") למסך הקטן, לא באמת ראינו כלום. הסדרה הזו, שעונתה הראשונה הורכבה מ-10 פרקים, מעמידה בדמות הפרוטגוניסט אפיפיור אמריקאי טרי שנדמה שעושה הכל כדי להרגיז ולהפוך עליו את כל העולם הקתולי. זה נשמע כמו קונספט ארכאי, אבל סורנטינו מצליח לגרום לזה להיראות הכי "פרש" שאפשר, עם ג'וד לאו שמבריק בתור האפיפיור הצעיר שמכיר ומנצל את היכרותו עם כל הרפרנסים התרבותיים הרלוונטיים והמנהגים של העולם ה"חילוני" כדי לתמרן את העולם. גם הדמויות והקונספירציות סביבו מעוצבות בדייקנות ורגישות, ובסופו של דבר נרקמת רשת עלילתית ואסתטית מרשימה ביותר. מרשימה לא פחות היא ההתייחסות של הסדרה לפונדמנטליזם הדתי המתעורר, באופן בלתי שגרתי ובלי טיפת פלקטיוּת.
(נדב נוימן)

הרפתקאות פין וג'ייק

אבות נוטשים, פילוסופיה מורכבת, תיאולוגיה שימושית, אהבות נכזבות, דיכאון, מחלות נפשיות ותהיות אקזיסטנציאליסטיות. ופלוצים. המון בדיחות פלוצים. ספק אם תמצאו סדרה שמכילה את כל הנ"ל ועוד מצליחה להפוך את כל המערבולת הרגשית הזו למהנה. אבל יש – "Adventure Time", והיא מוזרה אף יותר מכפי שזה נשמע. בחסות של סדרת פנטזיה מצוירת לילדים מסתתרת אחת הסדרות המורכבות, המרגשות, החכמות והמתוקות של השנים האחרונות – הרפתקאותיו של הילד האחרון בעולם פוסט אפוקליפטי יחד עם חברו הטוב ביותר, כלב צהוב משנה צורה וחובב סנדוויצ'ים, שנלחמים כנגד הנבל הכי מעורר חמלה בפרקי זן של 10 דקות בכל פעם. גם אנחנו לא חשבנו שאי פעם נחזור לצחוק, להתרגש ולבכות מסרט מצויר, אבל מסתבר שגם למבוגרים מותר להתרגש.
(מתן שרון)

הבלש המזמר

נקודת המוצא של "הבלש המזמר" הייתה צנועה ממילא: בעת שבטלוויזיה האמריקאית הועלו על נס אופרות סבון עתירות תקציב, משתתפים וזמן מסך, בצ'אנל פור הבריטי הפציעה למסך בדצמבר 1986 סדרה בת שישה חלקים, על פי המודל המקובל בטלוויזיה המקומית, עם אסתטיקה שאיננה משוכללת בהרבה מזו של "קרובים, קרובים". מה שקנה לה מקום ברשימת סדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים היה, אם כך, הסיפור בצורתו הגולמית והמזוקקת ביותר. כמו במרבית יצירותיו, גם ב"בלש המזמר" אימץ התסריטאי דניס פוטר קו של מחבר מודרניסטי ובחר לו דמות ראשית אחת – הסופר הבלשי פיליפ מארלו – המפורקת לגורמים מול עיני הצופה בצורת גילוי וכיסוי ובאמצעות מספר קווי עלילה: פלאשבקים, כתביו המומחזים של מארלו עצמו והממתק האמיתי ביצירה הפוטרית – הפסקול המיזמר בקולותיהן של הדמויות, כאשר העלילה קופאת לכמה רגעים של חסד. בתום ששת החלקים תרגישו כאילו סיימתם לקרוא רומן כתוב לעילא, ותודו לפורמט הבריטי על כך שלא מצפות לכם עוד שש עונות שיפרמו את מה שכבר הודק במומחיות כה רבה.
(גיא פרחי)

בדרך למטה

היופי ב"Eastbound & Down" (שודרה בישראל תחת הכותרת הסבירה מינוס "בדרך למטה") הוא כמה שהיא תופסת אותך לא מוכן להיחשף למה שהיא באמת. היא מתחילה כקומדיה הרפתקנית ופרובוקטיבית טיפוסית לימי פוסט-ג'אד-אפאטו (בטרם יצאה, הקרדיט המשמעותי היחיד של היוצר שלה, ג'ודי היל, היה בקומדיה אפלה מהצפוי עם סת' רוגן, "Observe & Report"). קני פאוארס, שחקן בייסבול עם הרבה יותר אגו מכישרון, יורד מגדולתו בעקבות סדרה של שערוריות ונאלץ לחזור לעיירה בה גדל. הוא מסניף שורות, חוגג עם חשפניות ובינתיים מתחזק דיי ג'וב מדכא בתור מורה מחליף לספורט, וכמובן, זומם את חזרתו לאור הזרקורים. עד כה הכל כצפוי. אבל מתישהו באמצע העונה הראשונה (בסך הכל יש כאן ארבע עונות קצרות, באזור ה-7-8 פרקים) "איסטבאונד" מגלה את הלב שלה. קני הוא דמות נלעגת, טראגית, מעוררת רחמים ומרגשת לאללה. הוא חי בעולם אבסורדי מלא בטיפוסים מפוקפקים, אבל לכולם יש רגשות. כולם קריקטורות, אבל קריקטורות חיות. הטון הכללי של סדרות מאוחרות יותר, כמו "בוג'אק הורסמן", חייב המון ל"איסטבאונד", שלא זכתה למספיק תשומת לב בארץ.
(עמית קלינג)

הרומן

"הרומן" של "שואו טיים" היא לא סדרה קלילה שמרדימה את המחשבות. כבר משיר הפתיחה התת ימי והקודר (שממש לא עושה חשק לדלג עליו), אפשר להבין שהצפייה הולכת להכאיב. את הסדרה יצרו יחד המפיקה והתסריטאית שרה טרים ("בית הקלפים") והבמאי והתסריטאי הישראלי חגי לוי ("בטיפול", "שבתות וחגים"), שנטש לאחר שתי עונות בשל חילוקי דעות יצירתיים.

את הדמויות הראשיות מגלמים דומיניק ווסט (מקנולטי מ"הסמויה") ורות וילסון (אליס מ"לותר") הבריטית היפהפייה שיכולות המשחק שלה צוללות עמוק-עמוק, הרחק מקצה הקרחון. כל פרק בסדרה מורכב משני חלקים (לעיתים אף יותר), כך שהצופה נחשף לשני הצדדים בסיפור האהבים האסור והיצרי בין נואה סולווי, איש משפחה וסופר ניו יורקי מצליח, לבין אליסון לוקהארט המלצרית מלונג איילנד. הצפייה הראשונית עלולה להיות מבלבלת, אבל ברגע שמתרגלים קשה מאוד לעצור, והבלבול הופך הכרחי כדי להבין את מורכבות הדמויות. עד כה שודרו שלוש עונות והרביעית עתידה לעלות לשידור במהלך השנה הקרובה.
(נועם כהן)

לארי סנדרס

סליחה על הקלישאה אבל אם עדיין לא ראיתם את "המופע של לארי סנדרס" אתם באמת חייבים את זה לעצמכם. הקומדיה פורצת הדרך של גארי שנדלינג, על מאבקי האגו מאחורי הקלעים של תוכנית לייט-נייט אמריקאית, נראית מרעננת ומקורית גם עשרים שנה אחרי שירדה מהאוויר. למרות ששודרה במקביל ל"סיינפלד" (שלקחה ממנה את רוב תשומת הלב בזמן אמת) קשה להפריז בחשיבות של "לארי סנדרס" בעיצובו של ז'אנר חדש של קומדיה טלוויזיונית, שמנסה לייצג משהו שקרוב יותר לבני אדם אמיתיים.

"לארי סנדרס" חופרת ברגעים הכואבים ביותר ביחסים בין בני אדם ומוצאת שם מלא רקבון, טיפשות, יהירות ואגו, אבל גם המון אהבה. כמו ששנדלינג (שהלך לעולמו בשנה שעברה) אמר בעצמו: "זאת קומדיה על אנשים שאוהבים אחד את השני, אבל השואו ביזנס נכנסים באמצע". מהפרק הראשון ועד לאחרון הסדרה חותכת בבשר החי ואיכשהו מצליחה להצחיק בטירוף למרות הכל. חוץ מזה, נדמה שמעולם לא נכתבה דמות קומית מדהימה יותר מהאנק קינגסלי, האבא הרוחני של דוויד ברנט, מייקל סקוט, וכל אגו מניאק חסר מודעות ונוגע ללב שראיתם בטלוויזיה.
(עמית הרשקוביץ)

שובר שורות

יצירת המופת של וינס גיליגאן נחשבת בעיני רבים לסדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים (באתר IMDB היא שנייה רק למשחקי הכס), וקל מאוד לנמק את הבחירה הזו. אפשר לדבר על המשחק המהפנט של בריאן קרנסטון ושל שאר חברי הקאסט, על איך שהסדרה הזו נראית ונשמעת, וכמובן על העלילה המותחת ועוצרת הנשימה, אבל יכול להיות שמה שעשה את "שובר שורות" מה שהיא, הוא בעיקר מסלול התלאות הפסיכולוגי שהיא מעבירה את הצופים שלה. בבסיסה עוסקת הסדרה באדם הכי טהור ונקי בעולם – מורה לכימיה שמגלה שהוא חולה בסרטן, שרק רוצה להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו לפני שהוא הולך לעולמו. רק שלאט לאט הוא הולך והופך לברון סמים מסוכן ורצחני.

וולטר ווייט עובר לאורך שש עונות הסדרה תהליך הדרדרות מוסרי מוחלט, מהדבר הכי טוב וטהור בעולם לדבר הכי אכזרי, נבזי ובוגדני שיש. במהלך הצפייה בסדרה, תהליך דומה עובר בעצם גם על הצופה, מבלי שישים לב. הוא הרי מתאהב בווייט ורוצה בהצלחתו, גם כשהיא דבר שלילי לכל הדעות, ומחכה שהדמויות הטהורות יחסית ייעלמו מהתמונה כי הן רק פה כדי להציק. וולטר ווייט הופך ב-62 פרקי הסדרה למניאק הכי גדול בעולם, ובלי שתשימו לב, וינס גיליגאן גם יהפוך אתכם לכאלה.
(אמנון הררי)

Man Seeking Woman

סדרה קומית משובחת פרי עטרו של ילד הפלא סיימון ריץ' (שבין היתר כתב ל-SNL והסימפסונס) המבוססת על סיפור קצר שכתב. הסדרה מציגה מצבים סופר יומיומיים בחייו של ג'וש (ג'יי ברושל) וחברו הטוב מייק (אריק אנדרה) ומקצינה אותם עד כדי מדע בדיוני ופנטזיה. כך למשל ג'וש מתוסכל מחיי המין שלו ומתחיל לצאת עם מכונית, מזמין מגרש שדים כדי להיפטר מהחפצים של האקסית שלו, פותח חמ"ל בפנטגון כדי לסמס לבחורה שהוא מחבב, זוכה למאהל מחאה מתחת לבית שלו כשהוא מפסיד ערב כנפיים חריפות עם מייק ומופיע בחדשות כשהוא מצליח לזיין. הסדרה מטפלת בנושאים השגרתיים והמזוהים ביותר עם דור ה-Y בצורה אינטילינגטית להפליא שמצליחה להשתמש בנונסנס מבלי להיות בלתי נסבלת אחרי יותר מחמש דקות.
(נועה בונה)

הבית הלבן

בסוף שנות התשעים, העידן שלפני סדרות הענק הטלוויזיוניות, NBC הפציצה עם הסדרה שסיפרה את סיפורם של בכירי ממשלו של הנשיא האמריקני הדמיוני ג'ד ברטלט (מרטין שין). אז זה היה נשמע דמיוני להביא כוכבי קולנוע בסדר הגודל של שין או של רוב לאו אל המסך הקטן, היום זה בעיקר נשמע דמיוני שבבית הלבן יישב נשיא ליברל, משכיל, חד ועם מצפן מוסרי ברור.

למרות רמת הדיוק הפנאטי של יוצרה ארון סורקין, שהפכה אותה לספר לימוד להיסטוריה ולפוליטיקה אמריקאית, "הבית הלבן" ממש לא ניסתה ליצור מראה מדויקת של המציאות. היא לא ניסתה להראות איך הפוליטיקאים מתנהגים באמת, אלא איך הם אמורים להתנהג. בעידן הציני (הטלוויזיוני והאמיתי) של היום היא אולי נראית מגוחכת לפעמים, אבל הדיאלוגים המושלמים (מדי) של סורקין לגמרי מחזיקים במבחן הזמן.
(אמנון הררי)

Veep

15 שנה אחרי העולם האוטופי של "הבית הלבן", היה ברור שמי שרוצה להראות על המסך את וושינגטון, צריך להתאים את עצמו לציניות הטלוויזיונית של ימינו, ושתי סדרות שונות בתכלית לקחו את זה לקצה השני. אם "בית הקלפים" הבעיתה את הצופים עם נשיא אלים ואכזרי שלא בוחל בשום דבר (אבל באמת) כדי להגיע לאן שהוא רוצה, "ויפ" הראתה להם עד כמה וושינגטון היא פשוט קרקס של טעויות, ערימה של קופים שמנסים להיות ציניים אבל אפילו לא מצליחים לעשות את זה נכון. ג'וליה לואי דרייפוס הצליחה לשבור את קללת פוסט-סיינפלד בתור סגנית הנשיא סלינה מאייר, אבל מי שעושים את הסדרה הם ללא ספק דמויות המשנה – חבורת האפסים שמנהלים אותה בחוסר מקצועיות בלתי נתפס ובעיקר באופן מצחיק ממש.
(אמנון הררי)

האמריקאים

שכחו מכל מה שקראתם עד כה: "האמריקאים" של רשת FX היא הסדרה המושלמת שתמלא את החלל שנפער בלבכם מאז שגמרתם להשלים את הסופרנוס או מה שזה לא יהיה. אם עדיין לא נכנסתם לעניינים, מצפות לכם חמש עונות סופר-מפנקות ועונה שישית ואחרונה שמתוכננת ל-20188. עלילת "האמריקאים" מתרחשת בשנות ה-80 ועוקבת אחר קורותיהם של בני משפחת ג'נינגס – אימא אליזבת' (קארי ראסל), אבא פיל (מת'יו ריס) והילדים פייג' והנרי – שמתגוררים בפרוור של וושינגטון הבירה. לכאורה, משפחה יפה ורגילה; בפועל, אליזבת ופיל הם לא סוכני הנסיעות הנחמדים שהם טוענים שהם, אלא מרגלים סובייטים, שתולים בחברה האמריקאית. מפעיליהם שולחים אותם למשימות מסוכנות שמטרתן למנוע מהמלחמה הקרה להתלקח (או כך הם לפחות הם מספרים לעצמם). מה שמפריד בינם לבין חשיפה ומוות הוא פאות אייטיזיות, שאריות של אינדוקטרינציה ובעיקר עצבים מברזל וכישורי מכות עילאיים.

מה שמסבך את העניינים הוא העובדה שהשכן סטן בימן (נואה אמריך) הוא סוכן FBI רגיש ומיומן שעוסק בסיכול מאמצי הריגול של ברית המועצות. בהתאם לכך, העלילה מדלגת בין כמה זירות: הבתים של משפחת ג'נינגס ושל בימן, המבצעים בשטח, משרדי ה-FBI והרזידנטורה – השגרירות שמשמשת בסיס לפעילות הריגול הסובייטית. בונוס לרוסים שבינינו: חלק ניכר מהדיאלוגים בסדרה מתנהל ברוסית. לא פייק-רוסית – רוסית טובה שמדוברת בפיהם של שחקנים רוסים מצוינים. כפי שוודאי הבנתם, "האמריקאים" מצטיינת ביצירת מתח היסטרי, אבל מה שהופך אותה לסדרה מעולה באמת הוא העיסוק שלה בדברים שמשנים אנשים ומניעים אותם. החל מחוויות ילדות מעצבות (תחשבו הורים רוסים קשים ומלחמות עולם) דרך אהבה והזדהות עם הזולת ואמביציה ודבקות במשימה, וכלה בשחיקה ובתשישות ובהיאחזות בבית המרוחק אלפי קילומטרים ובאידאולוגיה גוועת, כשהשבר הגדול כבר מחכה מעבר לפינה.
(מריאנה בננסון)

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: f6cade6219a60313f281