למי אתה קורא ערס?

בניגוד לדומים לו בסצנות שוליים כאלה ואחרות בעיר, ערס פואטיקה אינו ערב אלטרנטיבי כי אם הדבר עצמו. אירוע השירה, המתקיים כשנה, שעט מהשוליים וכבש בפרק זמן קצר יחסית מקום מרכזי בזירת השירה, אולם מרכזיותו אינה רק בהשוואה לזרם שבו הוא פועל. בתוך בליל הרעשים שמייצרת תל אביב, ערס פואטיקה הוא כיום הטון דומיננטי, האמירה המשמעותית ביותר שיש לעיר להציע. זאת הסצנה היחידה בתקופה זאת, שפרצה את הבועה – התל אביבית ובמידה מסוימת גם זו שתוחמת את זירת השירה – והשירים הערס פואטים כבר זכו למאות שיתופים ברשתות החברתיות ונדונים גם בערוצי תקשורת מרכזיים. אלא שבשונה ממגמות צעירות שזלגו בעבר מהמרכז, התפשטו בשאר חלקי המדינה ושידרו ערכים אוניברסליים בעיקרם (להקות אינדי וסצנת הדאנס לדוגמה), הערב, שהתקיים בשבוע שעבר בפעם ה־12, מציג תפנית מעניינת בעלילה: בפעם הראשונה בתולדותיה כנראה, הקול הבוקע מגרונה של העיר המרכזית בישראל הוא קולה של הפריפריה. הסיבה לכך היא בלי שום ספק רהיטות הדוברים, אבל גם תרבות ההון שהשתלטה על העיר והפכה אותה לאילמת.

אף שהשם מעיד כי האירוע מציג בעיקר משוררים מזרחים ושירה מזרחית, ובהתאמה רוב רובו של הקהל אינו מעדת חיוורי הפנים, גם המרכיב הכלכלי הוא גוון מובהק בערבי ערס פואטיקה. הנופים באירוע הם נופי שכונות רכבת ומסופר בהם על מטלון פינת צ'לנוב בדרום העיר ועל תקווה עמר מקריית גת. לא הועלו בערב חוויותיהם של מזרחים מצפון תל אביב, ואם יש תוקף לנקודת מבט אישית אזי גדלתי בשכונת למד והקיפוח המזרחי לא בער בעצמותיי, אף שהייתי מודע בהחלט להיררכיה העדתית. גם לי קראו "שחור" בבית הספר וגילויי הגזענות היו שכיחים לא פחות, דווקא משום שהמזרחים המועטים באזור בלטו בנוף. אלא שהמודעות לפערים היתה שכלתנית יותר מאשר רגשית – אולי משום שהיא לא הייתה מגובה בתנאי קיום קשים – וההקנטות היו בין "החבר'ה", בתגובה להיטפלות לבטן הרכה של הצד השני. הטענה האישית שלי נגד גזענות עדתית נובעת גם מחוויות אישיות, אבל במידה מסוימת היא דומה לטענה שאני מעלה מול הכיבוש, אף שאני לא פלסטיני, או לשאיפתי לצדק חלוקתי, אף שגדלתי במשפחה של בעלי מקצועות חופשיים ולא סבלתי ממחסור.

עדי קיסר מקריאה שירה מתוך ערב של ערס פואטיקה. צילום: גנדי שקולניק

ערס פואטיקה, עם זאת, מבהיר שמזרחיות היא גם מצב סוציואקונומי. ההתמקדות של נתח נכבד מהשירים בדלות ובאפרוריות המנוכרת שסובבת את הדוברים מדגימה מדוע מדי פעם המאבק בין אלו הדוגלים בפוליטיקה של זהויות לבין אלו האוחזים בתפישת עולם מעמדית הוא דיון שמביס את עצמו: מזרחיות היא לא רק זהות, היא גם מעמד.

בערב, שהתקיים ביום חמישי שעבר בתיאטרון הערבי־עברי ביפו, הושקה אסופת השירים השנייה של ערס פואטיקה. בשירים יש מעט מאוד התפייטות על רגעי החסד שמספקים החיים והם מביעים בעיקר זעם על קשיי היומיום, על הדיכוי העדתי שהוא כאמור גם דיכוי כלכלי, על העלבון שכרוך במזרחיות והתרסה חריפה אל מול השבט הלבן ההגמוני, כפי שמבוטא היטב בשיר "אני המזרחית" של מייסדת הערב עדי קיסר.

ההתרסה היא המרכיב העיקרי שצד את עיניהם של המבקרים את גל המשוררים הערס פואטים, ברשימות שנגועות לעתים בגזענות סמויה או גלויה, ובניסיונות לחלץ מהתופעה דווקא את הסטראוטיפ הישן של מזרחי חמום מוח ואלים. כך למשל, במאמר של אורין מוריס שכותרתו "להיות מזרחי טוב" שהתפרסמה בעיתון הארץ בסמוך להשקת האסופה, בחר הכותב את שירו של רועי חסן "מדינת אשכנז", ומתוכו דלה את השורה "ושרפתי את הספרים של נתן זך" על מנת לתקוף את התופעה כולה. הדבר דומה לטענה שפרסם יום לאחר מכן הפעיל הפלסטיני רמי יונס, על כך שמתוך המחאה של הצעירים הערבים, שהייתה לדעתו מהפכנית וחדשנית, בחרה התקשורת הישראלית להתמקד בתמונה של "איזה ילד ששרף תמונה של אביגדור ליברמן". מוריס אטום להתרחשויות הרבות שמתוארות בשירי ערס פואטיקה, לנסיבות שהובילו אליהן, למצוקה שעולה מהשירים ולקריאה לשינוי ולתיקון. הוא עיוור לכל אלה ובה בעת מנסה להשתיק אותם בעזרת רטוריקה מוכרת לעייפה: מתוך מאות השורות שנאמרו על הבמה בערס פואטיקה ופורסמו בשתי האסופות שלה, גם הוא בחר להתמקד, כמו התקשורת הישראלית, ברגע היחיד שבו מישהו שורף תמונה.

אלא שזה קרב מאסף. ערס פואטיקה הוא לא רק ערב הקראת שירה; זוהי קהילה מגובשת עם מקומות מפגש, דוברים משלה, פסקול וזירות שיח, מגובה בתיאוריות אקדמיות ומסורת של דור מייסדים וממשיכי דרך. אם בעבר ישראל דדון, שעלה לבמה עם גורמט על צווארו והקריא את שיריו בעי"ן גרונית, היה נחשב לעוף מוזר בערב מהסוג הזה, הרי שכיום הוא כמעט תו תקן לדמותו של משורר. המראה שלו כל כך לא מצליח להפתיע עד שסף הריגוש כבר משתוקק לדבר החדש הבא.