טסים לחו"ל? קבלו את המשקאות הכי מומלצים בדיוטי פרי

אני זוכר שיחה אקראית ששמעתי בין שתי נוסעות בכניסה לאולם הנוסעים, עם המזרקה המהפנטת מהתקרה, כשנתב"ג 2000 סוף סוף נפתח: "וואו, זה כאילו עוד לא נסעת לחו"ל וכבר את בחו"ל". ואכן, שדה התעופה שלנו, על מבחר החנויות המסחרר שבו, הוא בהחלט מהמוצלחים בעולם, לא צריך להתבייש להודות בזה. נכון, עדיין קשה למצוא דבר מה ראוי לאכול שם, שלא לדבר על בר ראוי, אבל בכל הקשור ל"איך אפשר לבזבז כסף בשופינג עד הבורדינג", הטיול שלכם בהחלט מתחיל אחרי ביקורת הדרכונים. אז אם אתם מאלו הנוהגים להביא עימם סנדוויצ'ים עטופים נייר כסף ובקבוקי מים מהבית, כנראה שהכתבה הזו לא בשבילכם. אם אתם מבינים שהכיף מתחיל מהרגע שגט טקסי שולח לכם סמס לרדת למטה והמונית לוקחת אתכם לשדה – אתם משלנו. והנה כמה טיפים איך לבזבז כסף ולהעביר את הזמן עד לטיסה במחלקת האלכוהול (אלא מה) של הדיוטי פרי.

מעשנים? קבלו את הטיפ הכי חשוב, לפני שאתם מוצאים את עצמכם באקווריומי העשן הצפופים והמסריחים: ב"בר" (עד כמה שאפשר לכנותו ככה) Schmoozy (שמוזי) יש חדר עישון נוח ומאוורר שאפשר לשבת בו ולעשן כמו בן אדם, וגם להרביץ על הדרך איזו לאגר קטנה מהחבית. אם אתם נמנים עם מעשני הסיגרים, אתם בוודאי כבר מכירים את חדר הסיגרים של הדיוטי, ובתוכו שוכן הפלא הנקרא מקאלן לאונג', סוד חצי שמור בקרב שתייני ומעשני השדה. יש שם שלוש ספות עור שאפשר להתרווח בהן ולהדליק סיגר שקניתם, ואם תיראו מספיק רציניים כנראה שגם איזו כוסית וויסקי או שתיים תמצא את דרכה אליכם. הלאונג' הזה הוא גם המקום שבו שומרים את כל הבקבוקים – יין ואלכוהול (ואפילו בשמים) – שלעולם לא נוכל להרשות לעצמנו. תמצאו שם יינות נדירים באלפי דולרים, מהדורות מוגבלות של וויסקי וקוניאק במחירים מטורללים, אבל מסתבר שגם לזה יש מספיק קונים (ואתם כבר יכולים לנחש לבד את פרופיל הלקוח הממוצע שמוריד 8,000 דולר על בקבוק קוניאק מעוצב ונדיר).

התרווחתי בלאונג', הדלקתי לעצמי סיגר שמנמן והתחלתי לטעום וויסקי, מה שנקרא Travel Retail (סדרות המשווקות רק בדיוטי פרי, בארץ או בעולם), כדי שבטיסה הבאה שלכם תוכלו להתהדר בבקבוק שלא תמצאו על המדפים בארץ:

Jonnie Walker Explorers’ Club Collection

סדרה המוקדשת לאנשי המכירות של ג'וני ווקר שטיילו בכל העולם והפיצו את הבשורה כבר בתחילת המאה הקודמת. מכל מקום שאליו הגיעו הם גם הביאו עימם טעמים וריחות חדשים, וכל וויסקי בסדרה הזו מוקדש למעין מסע אחר. ה־Spice Road על שם דרך התבלינים מאסיה ועד אירופה הוא וויסקי חלק, מתובל ומעט מתקתק, כזה שעובד מצוין עם קוביית קרח או שתיים. ה־Gold Route, בהשראת אמריקה הלטינית, הוא השמנוני והמעושן בחבורה, הכי קרוב לסגנון המזוהה עם הג'וני השחור (59.99 דולר לכל אחד). ה־Royal Route מתהדר בחביות הטובות ביותר, אלו שהיו שומרים ושולחים למלכים, ומכאן שמו. הוא כבר קפיצת מדרגה, ולא רק במחיר. כאן מקבלים משקה מורכב מאוד, עם נוכחות העץ המעושן שמזוהה עם ג'וני, פירותיות נעימה וסיומת מלטפת וארוכה. מי לא רוצה להיות מלך, לפחות ליום אחד? (174.99 דולר).

Macallan

מתהדר בלא מעט מותגים הנמכרים בבלעדיות בדיוטי, רבים מהם נושאים תג מחיר של ארבע ספרות. הייתי שמח לתפוס תחת עליכם ולהמליץ עליהם, אבל תכלס – לא נתנו לי לטעום. ה־1824 Collection (שנת ההקמה) היא סדרה החוזרת לשורשים של המזקקה ומתמקדת באחד האלמנטים שהכי מזוהים עם מקלאן: יישון בחביות שרי – פעם עניין שבשגרה, היום עסק יקר יותר ונדיר יותר, לצערנו. אין הצהרות גיל על הבקבוקים, ואף שלא קשה לנחש כי מדובר בוויסקי מיושן למדי, זה לא העניין כאן. ה־Select Oak הוא הגרסה המעט קלילה יותר של מקאלן: חלקלק, אלגנטי ומענג, כזה שאפשר לשתות ממנו הרבה בלי ממש לשים לב. זה הבקבוק שבתכלס אחראי על עלייתי למטוס רק אחרי הקריאה השלישית. ה־Maker’s Edition מציע קצת יותר מורכבות, פירות יבשים ונפח, וכמו תמיד עם המקאלנים – הכל עטוף באלגנטיות מופתית (82.5 דולר).

Glenfiddich

כנראה מותג הסינגל מאלט הכי מפורסם בארץ, ובנתב"ג הוא כמובן מככב. סדרת ה־Cask Collection משחקת על הבדלים בין החביות, בהן זוכה הוויסקי לסיים את התיישנותו. גם כאן אין ציון של שנות היישון. ה־Select Cask מורכב מוויסקי שהתיישן במגוון חביות: ברבן, יין אדום, עץ אירופי ועוד, והחביות הנבחרות עורבבו ועברו יישון בסולרה (מעין פירמידת חביות). התוצאה היא וויסקי חלק אך מורכב, ארומטי ופרחוני, ובהחלט אחד הגלנפידיכים היותר משמחים שנתקלתי בהם לאחרונה (71.90 דולר).

Bruichladdich

היא מזקקה חביבה שנדמה לי שקצת נשכחה מקרבם של חובבי הוויסקי בארץ. לאחר מתיחת פנים עיצובית הבקבוקים שלהם מזכירים יותר ליקר מתוק של כוסיות מאשר סינגל מאלט קשוח, אבל אל תתנו לאריזה להטעות אתכם. טעמתי את ה־Organic Scottish Barley, וויסקי משעורה שהמזקקה מגדלת לבדה בגידול אורגני. אני לא יודע מה החשיבות של אורגני לוויסקי, אבל אם זה גורם לוויסקי שלי להישמע כמו משהו בריא, אז אני ממש בעניין. 50 אחוז אלכוהול יש כאן, אבל מדובר בוויסקי כל כך חלק, עדין וקליל שאי אפשר לנחש את זה (95.90 דולר).

בקבוקים נוספים שכדאי לשים לב אליהם (ולא וויסקי לשם שינוי):

אין ברירה אלא להזכיר מיני ליקרים מתוקים שעושים חיל בדיוטי. בנישת המתוקים טעמתי את ה־Bacardi Daquiri Strawberry, מעין דאקירי תות מוכן לשתייה (יש גם מוחיטו ופינה קולדה באותה הסדרה). לא ברור לי עד כמה עצלנים אפשר להיות ולהתעצל להכין דאקירי, אבל אני מודה שאף על פי שאני לא מסוגל לגעת בזה, חובבי הסוכר בהחלט עשויים ליהנות מהמשקה הזה כשהוא מקורר היטב. ליקר אחד שווה שלדעתי כבר אין (או שקשה) להשיג בארץ הוא ה־King’s Ginger, ליקר הולנדי על בסיס ג'ינג'ר עם מתיקות־חריפות נעימה, שיכול לתפקד בתור דיז'סטיף לא רע או להתערבב במיני קוקטיילים.

אני לא יכול לחתום כתבה כזו בלי להזכיר את הבקבוק שהפך עבורי לקניית חובה בכל טיסה בשנה האחרונה: Pimm’s No. 1 – ליקר בריטי המבוסס על ג'ין עם מיני עשבים ותבלינים. זו מעין גרסה אנגלית לקמפרי, משקה נהדר שמשום מה כבר כמה שנים שהפסיקו לייבא אותו לארץ. הקוקטייל הקלאסי עם פימ'ס, ואחד מקוקטיילי הבוקר המושלמים שיש, הוא ה־No.1 Cup, שאפשר להכין גם בקנקן גדול לשולחן: פשוט מוסיפים לפימ'ס ליים, נענע, פרוסות מלפפון ותפוז, תפוח עץ או תותים, וסוגרים עם לימונדה וסודה (או פשוט ביטר למון). גם בתל אביב המהבילה מותר לנו להרגיש מדי פעם כאילו אנחנו באיזו גינה בריטית אריסטוקרטית מתחת לשמים אפורים – 17.90 דולר עולה התענוג, ואתם עוד תודו לי.