בואו נדבר על אהבה

הפסקה המתארת אותו בבלוג הפופולרי שלו בסלונה היא תמציתית. אמנם רק חמש שורות אבל חמש שורות שמצליחות להעביר את המורכבות של מה זה בעצם אומר להיות הוא, להיות גילי קצנלנבוגן: "בעיקר אבא לארבעה ילדים", כתוב שם, "שני בנים שתי בנות, ולעתים אני גם האימא שלהם. כולם, כולל אני, עם קשב ריכוז ביג טיים. גרוש עשר  שנים, באושר יחסי ובזוגיות מופלאה גם עם הנוכחית וגם עם האקסית. בשביל הנשמה: מייעץ לזוגות ובעיקר לבודדים איך לצאת מכל פלונטר, משבר ובלגן, זוגי־אישי־קריירה. בשביל העסקים: איש פרסום לשעבר והיום עוסק בעיקר בייעוץ שיווקי, תיווך עסקי ובהשקעות בארץ ובחו"ל. בעבר הממש ממש ממש רחוק ניהלתי את חצי תל אביב בלילה. מועדונים, ברים וכיו"ב, אבל בואו לא נדבר על זה".

כשאני בכל זאת רוצה לדבר על תרומתו לחיי הלילה של תל אביב בסוף שנות ה־80, הוא לא ממהר לשטוף את האווירה בגלי נוסטלגיה דביקים. קצנלנבוגן, מי שהחזיק במקומות כמו המסגר 60, קפה 61, זנזיבר, רוזלינדה, בלפור ובהמשך גם במועדון גת רימון, ושימש בתפקיד מפתח במשך עשר שנים באדלר־חומסקי, מתגורר היום בהרצליה ונמצא בשלהי העשור החמישי לחייו. גבר נאה, בטוח בעצמו, ועוד יותר מזה – משוכנע שהוא פיצח את נוסחת הקסם לחיים מאושרים: ספורט על בסיס יומי ("כל בוקר אני גולש בים ולא מתחיל את היום שלי לפני עשר בבוקר, כולם יודעים את זה"), יחסי כבוד עם גרושתו העיתונאית, מנחת הטלוויזיה ומחברת הספר עם נילי לנדסמן "שלום אהבה – איך להיפרד באלגנטיות" ואם ארבעת ילדיו – ליאת תימור ("אם היא תהיה בצרה תמיד אעזור לה בגבולות היכולת שלי, וגם אם אני אהיה בצרה אקבל את העזרה שלה"), אבא במשרה מלאה ("בנישואים הצד האגואיסטי שלי היה מפותח. אחרי הגירושים הרגשתי באפיסת כוחות, היו לי ארבעה ילדים שפתאום הייתי צריך לטפל בהם ולא ידעתי איך") ובת זוג שצעירה ממנו ב־15 שנה ("כשהלב מתחבר לא צריך לנפק תשובות לאף אחד חוץ מלעצמך ולבת זוג שלך"). ואם זה עדיין לא ברור – קצנלנבוגן ניצח את החיים.

לפני שנתיים הוא פתח עם השף רן שמואלי את אביגדור, חלל אירועים מעוצב ויוצא דופן, הממוקם בבן אביגדור, רחוב תעשייתי במזרח העיר, ליד מוסכים ומועדוני לילה שאם נהמר הימור פרוע, אף אחד מכם לא ביקר בהם מעולם – וספק גדול גם אם יבקר. את המקום, שהיה במשך 20 שנה מפעל נטוש, עיצב האדריכל פיצ'ו קדם, והוא נראה לא רחוק מלופט ניו יורקי, ובו מטבח פתוח לרווחה ותקרות גבוהות ואפילו חצר קטנטנה. אל קדם הצטרף דן טרוים ויחד הם הכניסו בחלל חיים. לפני מספר חודשים הוא פתח יחד עם בן דודו, עומר גרשון, את הבר של מלון בראון, ומאז הוא אחד הברים הכי מדוברים בעיר.

נראה שצריך הרבה אומץ בשביל להיות גילי קצנלנבוגן.

"באדלר־חומסקי הייתי עשר שנים, ובשנתיים־שלוש האחרונות הרגשתי שאני בא בלי חשק לעבודה. הייתה לי שיחה טובה עם ראובן אדלר והסברתי לו שאני לא במקום של לטרוף ולהרוג ובא לי גם לעשות משהו אחר. סיכמנו שאני עוזב, ואלה שמסביבי חשבו שאני לא נורמלי כי הרווחתי הרבה כסף והיו לי גרושה ואחריות על ארבעה ילדים על הראש, אבל הרגשתי שיהיה בסדר. מאז עברו שלוש שנים פוריות של יזמות וחיבורים עסקיים קטנים שהספיקו לי ל'לחם וחמאה'. טיילתי בעולם ונכנסתי למסע לתוך הנפש שלי – עד כמה שזה נשמע קלישאה. התחלתי לטפל בעצמי ולא להיבהל משום דבר. התחלתי לכתוב, וזה היה דבר שמאוד מילא אותי. הפסקתי לרוץ אחרי הכסף, יש לי בית יפה והשגתי בתקופת החומר מה שרציתי להשיג. היום אני משתדל לעשות דברים שאני נהנה מהם, ואם אני נהנה, גם הכסף יבוא. אני מרחם על אנשים שבאים לעבודה רק בשביל להתפרנס וסובלים מהמקום".

אז מה, אחרי ניסיון של עשר שנים בגירושים אתה פותר כל פלונטר?

"תתפלאי כמה פלונטרים אני שחררתי. הגיעו אליי כל מיני פניות מאנשים שתקועים בחיים שלהם ורוצים לקבל עזרה והכוונה – אני מדגיש שאני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר אלא רק בעל ניסיון. אני גם לא גובה על זה תשלום. אחרי שלוש שנים של מלחמות ועורכי דין וכאסח, ליאת ואני נמצאים במצב של הידברות. גירושים זו תאונה קשה. את נפצעת וצריכה זמן לפיזיותרפיה ותהליך שיקומי ואם את לא עושה אותם טוב מההתחלה תמיד תצלעי ותמיד יכאב לך".

נראה שאתה משתעמם בשיא – מגיע אליו ואז פורש. גם בקריירה וגם בנישואים.

"אחד התסמינים שלי הוא שאני אצן למרחקים קצרים. גם באביגדור סביר להניח שבעוד שנתיים־שלוש לא תראי אותי יותר. אני אוהב להתחיל, להידלק ולרוץ הלאה. אני לא רואה את עצמי עשר שנים עושה את אותו הדבר. בעולם הפרסום שרדתי הרבה כי שם מתחילים ומסיימים פרויקטים כל הזמן, זה לא כמו רואה חשבון שעושה כל חייו את אותה עבודה כל יום. אני חייב להתחיל משהו בוואוו גדול כי זה סוחף גם אותי לתוך הפרויקט ואני סוחף איתי אנשים, ואני מאוד מודע למגבלה הזאת אבל היא גם עשתה אותי למי שאני. כשהתחתנו ליאת ואני רצינו ארבעה ילדים ושני כלבים דלמטיים. שנינו נורא רומנטיקנים וציירנו ויזואל בראש מבלי להבין כמה אחריות צריך בשביל ארבעה ילדים ועשינו עוד ילד ועוד ילד ועוד ילד וזה היה נורא נעים ונחמד. לא הייתי לרגע מוותר על אף אחד מהם, אבל להגיד לך שזה היה צעד כלכלי מדוד ונבון – רחוק מזה. העובדה היא שבסופו של דבר שני המנכ"לים שניהלו את המפעל הזה פשטו רגל וכל אחד לקח את החבילה שלו איתו. החלום המשפחתי התנפץ לנו מול העיניים ותחושת הכישלון והאכזבה הייתה גדולה. עשינו משהו שלמראית עין וכלפי חוץ היה נראה כמו המשפחה האידיאלית, אך ביני ובינה היו דברים שהיום אני לא מבין איך התנהגתי בצורה כזאת וגם היא לא מבינה איך היא נתנה לי את כל החופש ולא עצרה אותי אף פעם. בנישואים שלנו היא הייתה המבוגר האחראי ואני הילד בבית. בתור בן זוג הייתי חרא של בן זוג".

הבר במלון בראון הוא השלב שבו הבחור המופרע מתבגר?

"אין ספק שבראון הגיע ממקום בוגר. אני לא יודע אם זה טוב או רע, כי כשפתחתי את בלפור פתחתי אותו בקומה שנייה בבניין מגורים. לא היה לנו אלוהים וכל היום רבנו עם עמותת בלפור שינקין שרצו לסגור אותנו. הבאתי את גרוניך ואולארצ'יק שישירו מול הבתים שלהם, התנהגנו כמו משוגעים. כשהשופטת סגרה אותנו עשינו מסיבת סיום לבלפור והקראנו את  פסקי הדין במסיבה. עבדנו רק בשביל להרגיז ולעשות עוד יותר רעש. היום אני לא רואה את עצמי עושה את זה. בחזון שלנו לפתח כמה עסקים בתחום המסעדנות, זה יכול להיות מלון בוטיק או מסעדה".

חדר במלון בראון. צילום: יח"צ

בראון נולד מתוך געגוע לאותם חיי לילה?

"חיי לילה זה חיידק. מי שבאמת היה שחקן בסצנה הזאת יודע שגם אם הוא הולך – הוא יחזור. היה באיזשהו מקום משהו בבנייה של אביגדור שהזכיר לי את התקופה של לפני 20 שנה, שוב להיפגש עם ארכיטקטים ואושיות מהתחום. כרגע אני מרגיש כמו טל ברודי שחזר לשחק במכבי תל אביב".