נסיך הגאות והשפל
מתוך שינויים מטלטלי חיים נוצר אלבומו החדש של יהוא ירון. בראיון לכבוד יציאתו, הוא מספר איך הופכים את הדיכאון לאמנות
אחרי שהתלונן בפניו שיד ימין שלו לא עובדת, הנוירולוג שאל את יהוא ירון איך הסמים. זה קרה לפני ארבע שנים, כשעוד היה עם שיער ארוך ועגילים, אולם עד מהרה התבשר שלבעיה שלו יש שם וטיפול – טרשת נפוצה. במקום לשקוע בחרדות שהמחלה עלולה להביא, היוצר־בסיסט־מפיק מוזיקלי החליט לבשל מזה אלבום, בזמן שהוא ובת זוגו מצפים לילדה ראשונה. "המהפכים האלה יצרו את האלבום", הוא מעיד, "אחרי שגילינו שמירב בהריון, הבנתי שאני חייב להקליט מיד אלבום. התיישבתי וכתבתי במשך שלושה חודשים, בצורה המרוכזת ביותר שחוויתי, על מה שהעסיק אותי ועדיין מעסיק". באלבומו השני, "אמן השכנוע העצמי", תוכלו לפגוש את ירון במערומיו, מכדרר את השפה העברית במערומיה. זו כנראה היצירה החשופה ביותר שלו, עד שנדמה כי היא נכתבה והולחנה מביבי נפשו במטרה לגרור את המאזין אל קרקעית התהום האנושית ולקרצף אותה.
בספרו "עפר ותשוקה" כתב יורם קניוק ש"אמן שחשף מצב אנושי הוא כמעט בחזקת גואל". מה דעתך?
"אני חושב שכל אמן חושף מצב אנושי. 'אמן השכנוע העצמי' הוא מאוד חשוף, אבל זה לא שהחומרים הקודמים שלי היו סיפורי אגדות פסטורליים. מהרגע שהתחלתי לכתוב לא הצלחתי לא לכתוב על עצמי. כנראה הדברים שאני לא ממש מדבר עליהם ביומיום נדחקים בגסות ומוצאים פינה בכתיבה".
אז קניוק מדבר על גאולה עצמית או על גאולה של אחרים?
"כשאני קורא את קניוק אני מרגיש קצת יותר קרוב לטבע האנושי. כשאני מתעסק באמנות, זו גאולה עצמית. עם זאת, כשקניוק או ניק קייב חושפים את הרגעים האנושיים האלה בדרכם, הם גואלים אותי בזמנים חשוכים". האור והחושך מתקיימים לאורך חייו של ירון זה לצד זה. "היו תקופות בחיי שהדיכאון לא היה מוסבר. לעתים אחרי תקופות כאלה מגיע האור, וגם הוא לא מוסבר. לעצב של השנים האחרונות קוראים שושנה מהבנק וגם טרשת נפוצה. זה חי באותו בית עם קריירה שאני שמח בה, עם בתי ואשתי. שני הקטבים האלה מופיעים באלבום בצורה מפורשת".
שם האלבום דווקא לא ממש מפורש. עם איזו אמת אתה מנסה לשכנע את עצמך?
"כל אמת, זה בדיוק העניין. אמת כערך עליון, כמו אהבה, אמנות או מוות. שם הספר 'המשורר אומר את האמת' של פדריקו גרסיה לורקה הוא גאוני בעיניי. המשורר או האמן מחויבים לספר את האמת – שהיא סובייקטיבית, לא עובדתית. לפעמים הדרך להעביר את האמת היא על ידי שקרים מוחלטים. למשל, השיר 'אהובתי אמת צרופה' שכתבתי על אשתי, הוא התיאור הכי מדויק שלה מבחינתי, אבל אין בו מילה אחת של אמת – היא לא עולה על הגג ויורה בציפורים, והיא לא גדלה עם זאבים".
שקרים די אפלים. אתה באמת חווה את העולם בצורה כזו כבדה כמו שמשתמע מהאלבום?
"כן, אבל לצד זה שהאלבום חושפני וקודר, הוא אולי היצירה הכי אופטימית שהתעסקתי בה. רוב השירים מדברים על מקומות רעים אמנם, אבל הם מסתיימים בטוב, או שיש בהם תקווה מלכתחילה. אופטימיות אמיתית היא לדעת שיש כאב, עצב וסבל ועדיין להיות אופטימי".
אמנות מחזיקה את ירון בחיים באותה מידה שבה אוכל ושינה מחזיקים אותו. לפעמים הוא יעדיף לוותר על שינה בשביל לקרוא ספר או לשמוע אלבום. בשיריו "בדבר מותם המתוק" ו"המתים" נמצאים קטעים מולחנים מתוך ספרו של קורציו מאלאפרטה, סופר איטלקי ותועמלן פשיסט שהתהפך בדעותיו וכתב על זה ספר. "'קאפוט' זה ספר מטורף", הוא חורץ בהתלהבות, "שני קטעים מתוכו גרמו לי למחוא כפיים תוך כדי קריאה. מאלאפרטה הוגלה לחזיתות הכי מסוכנות במלחמת העולם השנייה, והוא כתב עליהן בשם בדוי ובקול הפוך מזה שהוא נדרש לכתוב בו. העיסוק עם ראיית העולם והחיפוש אחר אמת אישית ואמנותית, ובכלל – המלחמה בין חשיפה אישית לבין עשיית אמנות- מאוד הסתדרו לי עם האלבום".
בדומה למאלאפרטה, אתה לא חושש להביע מחאה במוזיקה, מה שמשאיר לך תקרת זכוכית לא גבוהה. מה גורם לך להמשיך ליצור בידיעה שמעגל המאזינים שלך כנראה יישאר מצומצם?
"יש לי קבוצה, כמו מועדון קוראים – קהל שנפגש בהופעות, מאזין למוזיקה ויכול לפתח דיון. האפשרות להשפיע על אנשים שהם לא בקבוצה המיידית מאוד קוסמת לי, יש משהו מאוד מחרמן באפשרות להגיע למי שלא מסכים עם דעתך או לא מאזין למוזיקה אלטרנטיבית – זו ההזדמנות שאני מחפש".