עליית מדרגה

אריאל קריז'ופולסקי וכריס פיירוביץ' הם בוגרים אידיאליסטים של סטודיו ניסן נתיב בירושלים, שהקימו קבוצת פרינג' חדשה, תחת השם המתגרה "תיאטרון לפנים". במסגרת זו הם מעלים את "אספני הבדידות", עבודה צנועה וראשונית, אבל גם מרעננת, משוחקת לעילא ומלאת תשוקה, שהוצגה בתיאטרון יפו. קריז'ופולסקי כתב את ההצגה, ביים אותה וגם משחק בה. פיירוביץ' משחקת ומפיקה. במידה רבה "אספני הבדידות" מניחה על השולחן את השאלה המטרידה על מיליון העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שעל פניו היו אמורים להשפיע השפעה מכרעת על דמותה של התרבות הישראלית, אך במקום זאת מצאו את עצמם מסוגרים בגטו תרבותי, ובמידה מסוימת גם גיאוגרפי, תוך כדי ויתור על ההזדמנות להטביע חותם אמיתי.

קריז'ופולסקי ופיירוביץ' עשו קילומטראז' משמעותי בהצגות דוברות רוסית, בשלל מסגרות, שאינן מוכרות כלל לצופים דוברי עברית. "אספני הבדידות", שעוסקת אמנם בדמויות של "רוסים", אך חומקת באלגנטיות מעיסוק סוציולוגי-מגזרי בנושא, היא ניסיון ראשון שלהם לפרוץ את חומת הגטו, ולהשמיע את קולם בפני קהל רחב ומגוון יותר.

"קצת שבעתי מהרחוב הרוסי", קובע קריז'ופולסקי. "אני עובד הרבה עם תיאטרון 'זרו', שהוא מאוד טוב, וגם מופיע הרבה בפסטיבלים ברוסיה, אבל התחושה שלי היא שאני לא בדיוק חלק מהקהל הזה, ולכן אני קצת מפספס אותו. אנחנו מייצגים דור חדש ברחוב הרוסי, של אנשים שמרגישים ישראלים יותר מישראלים. זאת הסיבה שחשוב לי לפרוץ החוצה, לקהל הישראלי הכללי".

תנו קווים לדמותה של סצנת התיאטרון הרוסית בארץ.

קריז'ופולסקי: "יש הרבה תיאטרון דובר רוסית, ויש לו גם קהל קבוע. הקבוצות המרכזיות הן 'זרו' של אולג רודובילסקי ומרינה בלווצב, שכבר הזכרתי, 'קונטקסט' בניהולו של מיכאל טפליצקי ו'תיאטרון הנוער של שאול טיקטינר'".

פיירוביץ': "הקבוצות האלה מנסות פה ושם להגיע לקהל דובר עברית, אבל המשימה הזאת יותר מדי קשה עבורן ובסוף הם מתייאשות. יש להן קהל רוסי שאפשר לסמוך עליו שיגיע, בעוד שבהצגה דוברת עברית הן מתחילות מאפס".

מתוך ההצגה "גבר, נשמתו ותמונותיה" של קבוצת "תיאטרון לפנים":

השאלה היא איך למרות הרצון שלכם לברוח מהמגזריות יצרתם בסוף הצגה על רוסים, כאשר גם השחקנים והצוות הם רוסים?

פיירוביץ': "ההצגה נולדה מתוך רצון עז לדבר על אאוטסיידרים. כל אחת מהדמויות היא אישיות לא שגרתית, גם בחברה של רוסים וגם בחברה של צברים. אני חושבת שאריאל מחזיק בדעה שאתה יכול לכתוב טוב רק מתוך חומרים אישיים, ומכיוון שהסיפור הזה מבוסס על דברים שקרו לו, באופן טבעי הדמויות מתבססות על החברים הרוסים שלו. זאת למרות שבהתחלה כן הייתה מחשבה ללהק גם שחקנים צברים. בנוסף, יש את העניין של מוסר עבודה, שאצל רוסים הוא הרבה יותר גבוה, וזה חשוב במיוחד בפרויקט קשה שכזה, שנעשה בהתחלה כמעט ללא תקציב".

קריז'ופולסקי: "כתבתי את המחזה על בסיס קבוצה של שחקנים רוסים, שבאמת יכלו להתחבר לנושא של האאוטסיידריות מהחוויות האישיות שלהם. קיוויתי שנוכל להמריא מהספציפיות לאמירה כללית יותר. יכול להיות שלא הצלחנו עד הסוף, כי הרבה אנשים מתייחסים בסוף להצגה כמשהו שעוסק בקשיי עליה. מה שכן, ברגע שהמחזה היה גמור, היה לי ברור שגם המלחין חייבת להיות רוסי, כדי להבין את החוויה ולתמוך בצד התרבותי הזה, וכך הגעתי לטטיאנה שנקר, שכתבה את רוב המוזיקה בהצגה".

איזה עתיד הייתם רוצים לקבוצת התיאטרון שלכם?

 קריז'ופולסקי: "אנחנו מקווים ליצור מעבדת תיאטרון, שתיתן לשחקנים אפשרות לחיפוש אמנותי אמיתי ואת היכולת להתפתח ולהשתדרג, בלי להיתקע בנישה מסוימת. כשנמצאים על הבמה אמנים שיש להם מה להגיד, והם מתבטאים בכנות וללא זיוף, גם הקהל מתחבר לזה בסופו של דבר".