"אנחנו חיים במדינה שמממשת את הזכות לרצוח לעתים קרובות"

תפסו את רוצחי מוחמד אבו חדיר וטוב שכך. זה אנושי להזדעזע מהרצח הזה, אף שאין שום דבר מיוחד בזה שיהודים עשו אותו. חוליגנים באירופה שרפו מהגרים ואצלנו שרפו ערבי. בדרך כלל מי שעושים פשעים כאלו מגיעים משולי החברה. כמו יונה אברושמי, שזרק את הרימון על הפגנת שלום עכשיו, או עמי פופר, שריסס פועלים ערבים בצומת, או אותו צרפתי מוזר שחתך את הגרון לנהג המונית תייסיר שקאקי. סתם רוצחים, שאיש לא עומד מאחוריהם.

כמה מקרים כאלו היו ב־20 השנים האחרונות? עשרה? חמישה עשר? קשה הרבה יותר לדבר על האלימות השיטתית. הקבועה, של המדינה. מה אנחנו יודעים על האלימות הזאת? מה אנחנו יודעים על מי שאיתרע מזלם להיות ליד מבוקש בזמן שהוא הופצץ מהאוויר? מה אנחנו יודעים על אותו מבוקש, שמחוסל בלחיצת כפתור? האם פרטי מותו מזעזעים פחות? בזמן עופרת יצוקה ראיתי תמונה של ילדה קבורה בהריסות ביתה. לא היה ברור אם היא חיה או מתה. מישהו זוכר את מראה עשרות השוטרים הפלסטינים שחוסלו באש מסוקים מהאוויר ביום הראשון של המלחמה, מדממים למוות, גוססים? מה הפך את המוות שלהם ללגיטימי?

קראתי השבוע את הדברים החריפים שאמר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין על הרצח בירושלים וחשבתי שאני לא יודע באמת כמה אנשים דיסקין הורה לחסל בלי משפט. אחר כך קראתי שראש המוסד, תמיר פרדו, אמר בחוג בית עם אנשי עסקים (ממתי המוסד עושה חוגי בית, ואיפה נרשמים?) משהו על פתרון הבעיה הפלסטינית. לפי פרסומים זרים המוסד מחסל מדעני גרעין אירנים ברחוב. אני זוכר תמונה של אחד מהם עם הבן שלו. מי החליט שזה לגיטימי להרוג אותו? איך היינו מרגישים אם איזה פיזיקאי ישראלי היה חוטף כדור ביציאה מהחניה? לפני 20 שנה ישבתי על גבעה בלבנון ורוקנתי בטן של טנק על בתי כפר ממול. התושבים ברחו קודם אבל לא יכולתי לדעת אם המבנים באמת ריקים. קיבלתי שבחים על הפגיעות.

למדינה מותר לרצוח אזרחים; לאזרחים אסור לרצוח זה את זה. ברור לי שככה העולם עובד. אבל אנחנו חיים במדינה שמממשת את הזכות הזאת לעתים קרובות כל כך, שתשומת הלב שלנו צריכה להיות מופנית קודם כל לעובדה הזאת, ולא רק למקרים הנדירים שבהם אחד האזרחים מחליט לנקוט באלימות פוליטית. גם אחרי הרצח בירושלים, אני הרבה יותר מוטרד מהפילוסוף אסא כשר, שמכשיר הטלת פצצות של טונה חומר נפץ על שכונות מגורים, מאשר מכמה ילדים שהצטלמו עם שלטי "נקמה".

גם הרוצח של שלי דדון נתפס, וגם זה טוב. פרטי הרציחות המזוויעים מגולגלים שוב בתקשורת – מי נשרף חי וכמה פעמים היא נדקרה ומה שרו הרוצחים אחרי שירו בנערים. שנדע מה זה רצח טוב ומה זה רצח רע, מי הולך לכלא ומי לפוליטיקה.