החיים כאבקת משקה בטעם מיץ

1.
קוראים לי דונלד טראמפ הישראלי. ולא בגלל שאני עשיר, או נשיא, או חרא של בנאדם. אבל אמי ואבי, מירית וצביקה הישראלי – אתם מבינים לאן זה הולך, נכון? (דונלד טראמפ הישראלי. ויש הסבר מגעיל:)

2.
דונלד על שם דונלד דאק, שאבא שלי העריץ אותו. טראמפ על שם סופר-טראמפ, שזאת להקה בינונית מהאייטיז שאמא שלי העריצה. אז לפני שנולדתי הם ישבו וחשבו, וזה השם שבסוף הסכימו עליו. עוד אפשרויות היו: איציק הישראלי ויוסי הישראלי. אבל אבא שלי הטיל וטו, ואמר: זה שמות שמסבירים את עצמם יותר מדי. זה כמו שההורים שלי היטלר יחליטו לקרוא לו היטלר הרע. או ההורים של מירי רגב יחליטו לקרוא לה מירי האופורטוניסטית. סליחה, מירי המהפכנית המזרחית. אני כל הזמן מתבלבל (אבל רגע – הבטחת שזה הסבר מגעיל:)

3.
הבטחתי ואקיים: באותה ישיבה שבה החליטו הורי לקרוא לי דונלד טראמפ הישראלי, הם גם אכלו קרקרים לחמית, עם מטבל דיפ בטעם גבינת בצל, ושתו מיץ תפוזים מאבקת זיפ. הי, זה היה באייטיז, אנשים נהרגו בלבנון, א-הה נחשבו להקה, רמי וריטה אשכרה עשו סקס – זה לא היה עשור שהתברך בטוב טעם, אוקיי? (דונלד ט. הישראלי. היית מצפה מאחד עם שם כזה להיות קצת יותר מרוצה מהחיים, אבל אי אפשר לדעת כלום על אנשים, אף פעם. ועכשיו – לסיפור אישי:)

4.
פעם הייתי שומר במוזיאון תל אביב. הייתי צעיר והזדקקתי לכסף, וחשבתי שאמנות זה דרגה מעל זנות. הו כמה תמים הייתי, אבל לא על זה הסיפור (אז על מה הוא?)

5.
על זה שבמהלך שמירותי האמנותית הגיע לפתע האמן האמריקאי המפורסם רוי ליכטנשטיין, לצייר במבואה את ציור הקיר שלו. ליוו אותו שני צעירים חטובים, שהיו זורקים פוטבול אחד לשני בהפסקות, ושעזרו לו לעלות ולרדת במתקן המיוחד שהועמד לשירותו – מין מעלית ניידת מתוצרת "ג'ון דיר" – וסביר להניח שעזרו לו גם בדברים אחרים, אם כי מה אני מבין בדברים כאלה, אני ראיתי סרטים על עמוס גוטמן בקולנוע "גורדון" וחשבתי שזה פואטי, בעוד ארבעת הגברים היחידים שישבו בקולנוע חוץ ממני אוננו אחד לשני, אז אולי אני לא האדם הנכון לשפוט דברים כאלה. אבל לא על זה הסיפור (אז על מה הוא, נודניק?)

6.
על זה שיום אחד הגיעה קבוצה מאורגנת מהקיבוץ שבו נולדתי, ושאותו עזבתי בגיל שנתיים, ונעמדו ליד רוי ליכטנשטיין ושני עוזריו הצעירים, שירדו ועלו, ועלו וירדו, במעלית הניידת המשונה הזאת, הצביעו עליהם ולחשו אחד לשני בהתרגשות, וכאשר כבר הייתי מוכן ומזומן להתרשם מהחינוך הקיבוצי שגורם לאנשים מהיישוב להתעניין כל כך בפופ-ארט ניו יורקי, הרימה אחת מהם את קולה ואמרה: "מה? לא הבנתי!"

שאז הצביע אחד מחבריה לקבוצה על המעלית ואמר בקול צרוד, אך רם ונישא: "ג'ון דיר! גם אצלנו יש כזה!" (על זה הסיפור, אוקיי? על איך הבנתי שאי אפשר לדעת כלום על אנשים, אף פעם. זאת היתה גם המסקנה מהקטע הקודם, אתם לא מקשיבים?)

7.
אז אמרתי לדג: "שלוש משאלות?"
אז הוא אמר: "נשמע לך, שלוש משאלות."
אז אמרתי לו, "אני רוצה זין של כושי." והופ – קיבלתי.
"בן זונה דג." אמרתי, "לא התכוונתי לצבע."
"אין בעיה," אמר הדג, קבל משאלה שניה." והופ, החזיר כמו שהיה. ואמר: "תחשוב טוב טוב על המשאלה השלישית."
אז אמרתי: "שתמות, דג תחמן."
"קיבלת," הוא אמר, "אני אמות דג תחמן, אבל אני אחיה כמו מלך, ביי."
ונעלם. ואמרתי לעצמי, זאת פעם אחרונה שאני קונה סטארקיסט (דן בהדן, קניין ממוצע ברשתות השיווק).