היום הראשון ללימודים

1.  

"לא לא לא לא, אני לא רוצה לדעת מזה, זה לא ענייני, זה לא קשור אלי," אמר המורה להסטוריה, שקראו לו זוהר דוידי (זה קרה כל כך מזמן שאני בטוח שכל הנוגעים בדבר או שכחו מזה, או שלא אכפת להם, או שלא קוראים טיים אאוט – יש גם כאלה, עצוב להודות – אבל רק כדי להסיר שמץ של סיכוי לפגיעה אישית, שיניתי לא רק את השמות אלא גם כמה וכמה פרטים, והדבר היחיד שאתם יכולים להיות בטוחים שלא רק קרה, אלא גם נחרט לנצח אצל כל מי שהיה מעורב בו, הוא זה: שהכל קרה ביום הראשון ללימודים, לפני שנים רבות. ועכשיו למעשה:)

[tmwdfpad]

2.

המנהלת סגרה את הדלת שאף אחד לא ישמע, ואמרה: "זה ועוד איך עניין שלך, כי אתה המחנך שלה, והיא שמה את זה אצלך בתא." היא זרקה על השולחן מעטפה צהובה של קודאק, ובתוכה תמונות. כן, זה היה בימים שהיו עוד תמונות מודפסות.
"אם היא שמה את זה אצלי בתא, איך זה הגיע אלייך?"
"כי אתה זוהר דוידי, והיא חשבה שד. זהר זה התא שלך."
"סססמק."
"הלו! זה בית ספר פה."
"סליחה… אמרתי לו שזה מבלבל. מאה פעם אמרתי לו."
"הוא מורה להתעמלות," אמרה המנהלת בהשלמה.
זוהר דוידי הביט בשתיקה במעטפה, ובסוף שלח את ידו ופתח אותה. היו שם תמונות של גבר ואשה כבני ארבעים, יושבים לשולחן בבית קפה ומשוחחים באופן די אינטימי. בתמונה אחת הם התנשקו.
"מי אלה?"
"זה אבא שלה," אמרה המנהלת, "וזאת כנראה המאהבת שלו."
"איך את יודעת?"
"מכירה את אבא שלה," אמרה המנהלת והתיישבה בכסאה, "וגם את אמא שלה. וזאת לא אמא שלה."
"אבל.. למה היא שמה את זה אצלי?"
"בגלל שאתה מחנך שלה. והיא מעריצה אותך. ובטח קצת גם מאוהבת בך -"
"מאוהבת בי?!"
"זה לא דבר שלא שמענו," אמרה המנהלת.
הוא שב והביט בתמונות.
"מה אני אמור לעשות עם זה?"
"לדבר איתה."
"על אבא שלה שבוגד באמא שלה?" אמר זוהר דוידי,  "מה זה ענייני?"
"אם היתה מאוהבת בי, אז זה היה ענייני," אמרה המנהלת. "מה לעשות שעברתי את הגיל?" (וכל זה קרה, כאמור, ביום הראשון ללימודים, בבית ספר שאינו קיים כבר ובמקומו יש מעון יום לקשישים, שלא נאנחים בדיכאון כל ראשון בספטמבר ושואלים את עצמם מתי כבר יוכלו לעזוב את המקום הזה, אלא די השלימו עם העובדה שלעולם לא יחדלו להיות קשישים – ואם כן, זה לא יהיה בשביל לצאת ולכבוש את העולם; ועדיין, לא עובר ראשון בספטמבר בלי שאני נזכר ביום הלימודים הראשון ההוא, שגם היה היום האחרון בבית הספר של כל כך הרבה אנשים. כי:)

3.

זוהר דוידי ביקש מהנערה להישאר אחרי כולם, וכאשר הכתה התרוקנה החזיר לה את התמונות, ואמר לה, בואי נדבר על זה. היא הביטה בו בתמיהה.
"התמונות," אמר והצביע על המעטפה, "ששמת ב…"
"איזה תמונות?"
ולפני שהספיק לעכל ולפני שהספיק לעצור בעדה היא כבר פתחה את המעטפה, ושלפה אותן. והעבירה אותן אחת אחת, בוהה ללא אומר. לבסוף נשענה לאחור, שותקת.
"סיגל…" – היא הרימה את מבטה אליו – "לא את שמת את זה בתא שלי? זאת אומרת, בתא של דניאל זהר?"
היא הביטה בו בלי לזוז, ואז קמה וברחה, והוא היה כל כך נבוך שלא רץ אחריה, וגם לא השיג את המנהלת עד הערב, כאשר הכל כבר התפוצץ ואביה של סיגל הודה ברומן, ואמא שלה זרקה אותו מהבית, וסיגל עצמה לא חזרה יותר לבית הספר והמנהלת וזוהר דוידי הושעו, למרות שלא ממש היו אחראיים לכל מה שקרה; היא פוטרה לבסוף, הוא עבר לבית ספר בדרום הקשה של תל אביב, היכן ששלוש שנים אחר כך חטף מכות רצח בתחנת אוטובוס ולא חזר יותר ללמד. ואף אחד לא גילה מעולם מי שם את התמונות הללו בתא של דניאל זהר, המורה להתעמלות, שהיה בעלה של האשה בתמונה – זו שניהלה רומן עם אבא של סיגל. אולי אף אחד. אחרי הכל, הוא ידע היטב מה הוא עושה, כאשר נתן את התמונות האלה למנהלת, והעמיד פנים שאינו יודע מי בתמונה. הוא עזב את בית הספר באותו יום ראשון ללימודים, נסע לחו"ל שבועיים אחר כך, ולא חזר מעולם.