חמסין, לילה

1.

שתיים בלילה על גדות הירקון, וזה החמסין הראשון של השנה, וסירה אחת נסחפת בעצלתיים על פני המים, ובתוכה זוג אחד שמתנשק, כבר חצי שעה הם מתנשקים, אפילו לא מתגפפים מי יודע מה, רק מתנשקים שוב ושוב ושוב, ואני לא יכול שלא לחשוב: אתה חייב להיות מאוהב בטירוף במי שאתה מנשק חצי שעה רצוף, כי הכמיהה לנשיקה – זו שמאפשרת חצי שעה כזו – היא כמיהה אחרת מהכמיהה למין, או לאינטימיות, או אפילו לאהבה, אף אחד מאלה לא יכול לגרום לך להתנשק חצי שעה רצוף עם מישהו, פה לפה, לשון ללשון, מתנתקים לרגע,

ואז עיניים מביטות בעיניים, ותוך שניות שוב הערגה העצומה הזאת מתרגשת ובאה: הערגה לאדם אחר, לאדם הזה, ולו בלבד. היכולת להסיר את כל ההגנות ולהגיד: כן, אותך, אותך, אותך – וכמו שני מגנטים הם נצמדים שוב בעוצמה, מרווים את הצימאון הנורא שנוצר מעצם העובדה שלרגע התנתקו אחד מהשני,

זו התשוקה לתת לעצמך להשתוקק. עד הסוף. בלי גבולות. כי אתה יודע שהמענה לתשוקה הזאת נמצא מילימטר ממך. אז אתה נותן לעצמך להודות בכמה אתה רעב. ומפחד. ובודד. כי מישהו הבטיח לך שישועה אמיתית, פיזית, חמה, נמצאת ממש כאן, לידך. ישועת ה' כהרף עין, כהרף עין. רק עצום עיניים וקרב את שפתיך. על סירה. בירקון. בשתיים בלילה. לבד בעולם. ובמקביל – בטבורו.

 2.

שלוש בלילה. קינג ג'ורג'. עוד ועוד אנשים צועדים ועוברים, כאילו שיש לאן ללכת בשעה כזו, אבל זה ליל החמסין הראשון, וזה חמישי בלילה, ואנשים צעירים משייטים בהליכה ליד המקום שגרתי בו שלושים שנה, רובם זה מכבר הגיעו לעיר הגדולה, מתבשמים מעצם העובדה שיש חיים בשלוש בבוקר מתחת לדירה שלך, שאתה לא לבד, שאתה צעיר ולא עייף ומלא תוכניות עמומות לעתיד שלעולם לא יבוא, אבל במשך לפחות עשר השנים הבאות ייראה אפשרי,

והנה בשולחן הזה ישבנו עם גבריאל בלחסן יומיים לפני מותו, והוא היה דלוק ורגיש ויותר מדי רגיש ויותר ויותר רגיש, ישב על הכסא הקבוע של באלם, שנפטר חודשיים קודם, ואמר דברים שכל אחד מהם לא רק הגיוני אלא אפילו חכם, אבל הצירוף שלהם, שלא לדבר על הקצב שבהם נורו, הדליקו אצלנו נורות אדומות, אבל אז באה ההיא, השיכורה, חצי מאלכוהול וחצי מחשיבות עצמית שאשה צעירה ויפה יכולה לייחס לצעירות וליופי בשלוש בלילה, והתחילה ללהג באוזני גבריאל כמה היא מבינה אותו – היא לא ידעה מי הוא ואני בספק אם סטיבן הוקינג היה מסוגל להבין אותו בלילה ההוא, אבל הוא בוודאי היה צעיר ויפה יותר מאיתנו – ולא הרפתה וכשהתחילה גם לגעת בו הוא קם והלך, ועכשיו השולחן שלו – ושל באלם שנפטר עוד לפניו – מלא באנשים חדשים, נלהבים, חצי שיכורים וחצי מאוהבים בעתיד של עצמם, ואין צורך לספר להם מה קורה למי שיושב לשולחן הזה, הם יגלו בעצמם וזה יקרה אחרי שכבר לא אהיה פה. ובקשר לגבריאל, לא ניתן היה דבר לעשות. הוא היה פה אורח בלבד, ובאותו לילה מזוודותיו כבר היו ארוזות, ורק בא לסיבוב פרידה מחברים שכבר לא יראה יותר לעולם.

 3.

ארבע לפנות בוקר בשדרות יד לבנים, ארוכות וכתומות מרוב פנסים, אין אדם בשדרה, אין אדם ברחובות הקטנים, אין אדם בגינות הציבוריות הרבות מספור של השכונה, ואני רגיל לגינות הנחבאות של לב תל אביב, שם גם בארבע לפנות בוקר יש תמיד מישהו: זוג מתחרמן. נרקומן ישן. נערים מסתודדים. ויש אתיקה של לילה, כמו אתיקה של שירותי גברים: אתה לא מתקרב למישהו שאתה רואה בחושך, מרחוק, בגינה, ואם הוא מתקרב אליך – זה כנראה לא כדי לשאול אותך מה היה בפרק האחרון של "סמוך על סול",

אבל בגנים של יד אליהו אין ממי להתרחק. אין על מי לשים עין חושדת. שקט מוחלט. אפילו טלוויזיות לא דולקות כאן בארבע לפנות בוקר. והנה, בתוך בית מוקף חומה, נראה פנס בודד משוטט בחצר. ותרנגול פתאום מתעורר, באותה חצר, ועושה מה שתרנגולים עושים כשמעירים אותם בשלוש בלילה.
והאיש עם הפנס אומר בקול שמהדהד מסוף העולם ועד סופו: שתוק יא תרנגול.