לבד, בלילה, בעיר זרה

בלילה נדדה שנת המלך, או לפחות שנתי, ושכבתי בעיניים פקוחות על מזרון קפיצי מדי שאלפי אנשים שכבו עליו לפני, ובהיתי בתקרה וניסיתי לעשות מדיטציה מיוחדת על המשפט ״תישן כבר, אידיוט, תישן״, אבל זה לא הלך. בחצות ויתרתי וקמתי לבר. אבל המלון הזה הוזמן בטעות,

כי שמו היה דומה מאוד, כמעט זהה, למלון אחר שפעם שהיתי בו ונהניתי מאוד, במרחק שני רחובות מהמלון הנוכחי, שהיה קטן וזול ונוהל על ידי משפחה מוסלמית, ורוב לקוחותיו היו מוסלמים, כך שלמרות שעקרונית היה אמור להיות להם בר שפתוח עד שתיים בלילה, זה מה שקרה כאשר ניגשתי לקבלה ושאלתי איפה הבר:

הבחור המשופם הסתכל עלי במבט חצי ישן, ולא ידע מה לענות. הוא סימן לי להמתין ונעלם מאחורי פרגוד עץ. שמעתי קולות מתייעצים בערבית, ואחרי דקה הגיע גבר מבוגר יותר, עיניו אדומות מחוסר שינה, ושאל בנימוס: ״כן אדוני, מה אפשר לעזור?״
״חיפשתי את הבר שלכם.״
״עכשיו?״
הפניתי את מבטי לעבר השלט שאמר: הבר פתוח כל יום משתים עשרה בצהריים עד שתיים בלילה.
״אה, כן…״ אמר. ״טוב, בוא אחרי בבקשה.״

באתי אחריו. התחלנו להסתובב במסדרונות ריקים, עם עגלות כביסה מלוכלכת ודלתות חצי פתוחות, דרכן ראיתי ארגזים סגורים בתוך חדרים. המשכנו ללכת, המסדרונות המשיכו להתפתל, ואני כבר התחלתי לחשוב מחשבות בטחוניות. ואז הגענו דלת דיקט נעולה. הוא שלף מפתח מכיסו, פתח אותה וצעד פנימה. החדר היה חשוך לחלוטין, וחששתי להיכנס, עד שאחרי חצי דקה נדלק האור.
״קאם, פליז, קאם,״ קרא לי, ונכנסתי פנימה: בחדר היו עוד מאותם ארגזים, מוצמדים לקיר. כסאות נערמו זה על גבי זה, בפינה. הוא הוריד כסא, סידר אותו ליד שולחן שהזיז למרכז החדר, ואמר: ״סיט, בליז, סיט.״
״איפה?״
״היר, היר,״ אמר והחווה כלפי הכסא, וצעד אל מעבר לבר, שהיה נקי וריק. ניילון ענק כיסה את הקיר מאחוריו. הוא אחז בניילון, ובתנועה אחת מיומנת משך אותו הצידה, וכמו קוסם במופע לא ממש יוקרתי בבית אבות מוזנח, גרם לקיר שמאחוריו להופיע: היכן שהיה הניילון, התגלו מדפים ועליהם כעשרה בקבוקי אלכוהול, מסוגים שונים.
״מה תשתה, בבקשה?״ שאל במקצועיות.
״אה…״
״יש לנו ויסקי, וודקה, ג'ין. יש יין, בירה, יש לנו הכל.״
״ויסקי,״ אמרתי לבסוף. הוא הסתובב לקיר וחקר את תוויות הבקבוקים.
״ג'וני ווקר,״ אמרתי, המותג היחידי המזוהה, והבקבוק הכי קרוב אליו. הוא שלח ידו לבקבוק ליקר מנטה.
״לא לא,״ אמרתי, ״הבקבוק עם האיש, עם הכובע והמקל.״
״אה,״ הוא אמר, ״ג'וני ווקר, וויסקי מאוד טוב.״
הוא התכופף ונעלם מתחת לבר , וחזר אחרי דקה ארוכה ומדאיגה ובידו כוס זכוכית פשוטה, מאלה שפעם היו מגישים בה תה במזנונים של הועד למען החייל. הוא הגיע אלי והניח את הכוס על השולחן.
״עוד משהו?״ אמר. ״אתה רוצה קרח?״
״אה… אוקי.״
הוא הסתכל סביבו. ״פה אין קרח, אבל אני אביא לך.״
״לא לא, זה בסדר גמור. יותר טעים ככה,״ אמרתי, והרמתי את כוסי. ״צ'ירז.״
״צ'ירז, יס,״ ענה, והתייצב מאחורי הבר בשקט. כמה זמן עד שאפשר לקום בלי להעליב, חשבתי לעצמי – חמש דקות? עשר? נשברתי אחרי שלוש דקות, בהן הוא עמד וצפה בי שותה.
״תודה,״ אמרתי וקמתי. שילמתי, והתנצלתי על הטירחה.
״לא טירחה בכלל,״ אמר, ״הבר פתוח עד שתיים.״
הנהנתי בהבנה – כך אני מקווה – ויצאתי. כלומר , לא מיד: הוא היה צריך להראות לי את הדרך חזרה ללובי, ולפני זה להזיז את הכל בחזרה, להחזיר את הניילון לבר, ולכבות את האורות. אך אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי שוב בלובי. לעלות למעלה? להתהפך שוב במיטה הזרה, הקפיצית? יצאתי מהמלון. בחוץ היה קר מאוד,

והרוח החזקה חדרה מבעד למעיל, מבעד לצעיף, מבעד לנעליים והגרביים, והקפיאה מקומות בגופי שמעולם לא הקדשתי להם מחשבה. ידעתי שאם אמשיך לשוטט אל תוך הלילה הזה, אהיה חולה. המשכתי.