"הנורמליות התל אביבית כרוכה בהכחשה, בהעמדת פנים ובשקר עצמי"

הכל סבבה. במונחים ישראליים – לא יכול להיות טוב יותר. אנחנו נמצאים בדיוק במקום שבו אנחנו אמורים להיות. זהו המצב הטבעי שלנו: מוות, דם וקפיטליזם. מבצע צוק איתן משלב בין שתי האהבות הגדולות ביותר של הישראלי המצוי: אשליה ואלימות. לחיות את החיים כאילו שאין אלימות, ולעסוק באלימות כאילו שאין חיים. זה מדהים, אבל זה עובד. בשבועות האחרונים שוב הוכח שבניגוד לכל ההנחות המוקדמות, ישראל היא מקום לגמרי נורמלי. כלומר, היפוך תפקידים – הלא נורמלי כנורמלי. מה שבחוגים מסוימים נוטים לכנות בשם ״מחזה סוריאליסטי״. אבל זה לא. כי סוריאליזם מייצג את הלא הגיוני, את המטורף, את הלא מציאותי. מה שמתרחש הוא לחלוטין מתקבל על הדעת. ישראל נוסדה כדי שאנשים ישבו בבתי קפה ומעל לראשיהם יתעופפו טילים; כדי שטייסים ילכו בבוקר להום סנטר ויקנו שם וילון לאמבטיה, ובערב – יורידו כמה מאות ק"ג של חומר נפץ על בית בעזה. זוהי הגשמה של שתי הבטחות ציוניות: את האחת הבטיח משה דיין באותו נאום מפורסם על קברו של החייל רועי רוטנברג ב־1956: ״זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים״. ואילו את ההבטחה השנייה, היא־היא הצו הקטגורי של הישראליוּת – להיות תמיד בסבבה. לקנות דירות. לטוס לחו״ל. לחגוג במסיבות. לראות ערוץ 2. במצב האופטימלי, לא מתקיים פער מעשי ומנטלי בין שתי ההבטחות. בחזון של הימין הדתי־לאומי, זה בדיוק מה שאמור לקרות. נפתלי בנט ההייטקיסט הוא ההתגלמות המושלמת של ישראל המדממת והמתפתחת: שילוב של תשוקה למודרנה ואובססיה תנכית; הרס וצריכה; כסף ומוות; החרב וכרטיס האשראי. הישראלי החדש – שמשון הגיבור, מפתח אפליקציות מראשון לציון. מתאמן במכון, אוכל סושי כשר, מקלל בפייסבוק, הולך למילואים ומחסל פלישתים.

אם למישהו זה נראה מוזר – אתם המוזרים. אתם אלה שחיים בסרט. בסך הכל, המדינה מסתדרת די טוב במרחב שבין תל אביב לעזה. הרוב המוחלט של אזרחי המדינה לא רוצה שיפריעו לו לחיות טוב. בשביל זה, הוא יהיה מוכן להרוג את מי שצריך להרוג. במובן הזה, התל אביבים המפונקים והמפונפנים מגשימים את החלק מהחזון הציוני שנוח להם להגשים ושכל האחרים יעשו בשבילם את העבודה המלוכלכת. אנחנו התרגלנו ללייפסטייל שנעדרת ממנו האלימות הישראלית. לא הידיים שלנו שפכו את דמו של מוחמד אבו־חדיר. אלה הכהניסטים. לא אנחנו עומדים במחסומים. אלה המג״בניקים. לא אנחנו קראנו לנקמה. אלה הערסים. התל אביבי האנוכי והזחוח חושב שהוא יכול להמשיך לקיים את הציונות במעמד צד אחד בלבד – הצד הנהנה. ואז מתחילים לעוף טילים. אופס. זו הפרה של החוזה הבלתי כתוב – הנורמליוּת התל אביבית כרוכה בהכחשה, בהעמדת פנים ובשקר עצמי. חשבנו שזה יוכל להמשיך לנצח. אבל החמאס מוריד מאיתנו את המסכות בכוח. תודה לך, חמאס, על קריאת התעוררות נוספת. הטיל הפלסטיני והתגובה הישראלית מפוגגים את מה שעדיין נותר מהזיות תל אביב כעיר עולם. איזה עיר עולם ואיזה נעליים. אין עיר עולם כשבמרחק של פחות מ־70 ק"מ ממנה נמצא הגיהינום עלי אדמות. שהצרפתים ימשיכו לקנות כאן פנטהאוזים ב־ 30 מיליון ש"ח. הפנטהאוזים האלה לא יהיו שווים כלום ביום שיפגע בהם איזה טיל קרקע־קרקע. לא נעים להודות – אנחנו לא נהיה כל כך עצובים כשהוא יפגע. רציתם נורמלי? אין נורמלי מבלעדי ההרס והחורבן. זו הנורמליוּּת הישראלית. אין נורמליוּּת אחרת. מעולם גם לא הייתה.

צריך להודות באמת – בחלקים מסוימים של השמאל, כמהים להרס. אני מאמין שזוהי לא באמת כמיהה מעשית. יותר כמיהה סימבולית; איזשהו תרגיל בתיאוריה וביקורת. אם המילים לא מעירות את הציבור הישראלי, אולי הטילים יעירו אותו. אפשר להבין את המוטיבציה. זה כמו לטלטל תינוק מעצבן. אבל העמדה הזאת מחסלת את עצמה – אתה כמה לטיל, אבל אתה יודע שברגע שהוא יגיע, יש סיכוי שהוא יפגע גם בך. אתה אוהב את עצמך. כי אתה קודם כל נרקיסיסט ורק אחר כך אידיאולוג. זה לא טיל אמיתי. איך קרא לזה יובל שטייניץ בספר הפילוסופיה הפופולרי שלו – ״טיל לוגי מדעי״. ההיגיון הבריא אומר שאת מה שהישראלים לא מבינים במוח, אולי הם יבינו בכוח. שאי אפשר יותר להמשיך ככה. שדי כבר. זה גם הרציונל של תנועת החרם הבינלאומי. להפעיל לחץ. כוח כנגד כוח. אבל הישראלים לא משתתפים במשחק הזה – הם כבר יצרו לעצמם עולם מקביל, שבו דווקא כן אפשר להמשיך ככה. וצריך להמשיך ככה. שטיפת המוח עבדה. הישראלים מפוחדים ועצבניים. אבל הם גם רוצים לקנות לעצמם דברים יפים ולהיות מאושרים. הפחד משתק את הביקורת כלפי השלטון (בגלל זה המחאה החברתית מתה), אבל לא את הפריחה של חברת הראווה. בוא נאמר שבנינו לנו כאן סלון של איקאה שנמצא במצב חירום תמידי.

ובתל אביב – הטילים יחלפו. שוב נשכח את מה שצריך לשכוח. עד הפעם הבאה. מה צריך לקרות כדי שנבין את מצבנו האמיתי? טיל גדול יותר? הוא יגיע. וגם הוא ייעלם. כי אנחנו הרי לא קשורים לכל הדבר הזה; לאלימות הזאת. היא לא נעשית בשמנו. זה המשוגעים האלה, שם, בישראל הגדולה, החיצונית לנו. אבל המשוגעים הם הנורמלים, והנורמלים שחשבנו שאנחנו – משוגעים לגמרי.

אין לי כוח לזה יותר.