מדרזדן 1945 לבית האח הגדול

בשבוע שעבר התיישבתי בבית קפה שהיה לו מדף ספרים קטן להשאלה, וידי נשלחה אל "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, שמישהו שם לו מדבקה על המספר 5 – אבל כמה עוד בתי מטבחיים כה מפורסמים יכולים להיות? כשלפתע הסתובב אליי מישהו מהשולחן הסמוך, ואמר: רוצה לשמוע סיפור על וונגוט?

ברקע היתה טלוויזיה. בטלוויזיה היה "האח הגדול": אנשים עמדו משני צידיה של דלת מפלסטיק שקוף, ודיברו זה אל זה בטון דרמטי, אך בלי שנאמר שום דבר דרמטי. או שום דבר בכלל, מעבר ל"תהיה חזק מאמי". חשבתי שאני יכול להרשות לעצמי להפסיד כמה דקות מזה, ואמרתי: רוצה.

סיפור המסגרת ידוע: וונגוט היה חייל אמריקאי שנפל בשבי על אדמת גרמניה בינואר 1945. איתרע מזלו – איתרע זה לא מלה, זה כמו להיות מנקה חלונות במגדלי התאומים באחד עשר בספטמבר – והשבויים נלקחו לעיר דרזדן, שבועיים לפני הפצצת בעלות הברית.

זו היתה אחת ההפצצות הנוראות ביותר בתולדות האנושות: שלושה ימים הטילו מטוסים אנגלים ואמריקאים 700 טונות פצצות על העיר, והרגו עשרות אלפי אנשים. העיר בערה ובערה עד שלא נותר מה שיבער יותר. רק שהתמזל מזלם של וונגוט וחבריו – התמזל זה לא מלה, זה כמו להיות מנקה חלונות במגדלי התאומים שבאחד עשר בספטמבר הצטנן ולא הלך לעבודה – ובגלל שהם שוכנו במרתף הקירור של בית מטבחיים, חייהם ניצלו. כאשר נגמרה ההפצצה והם עלו, העיר לא היתה שם יותר. "זה היה כמו הירח", הוא יכתוב מאוחר יותר.

אבל מה שלא ידעתי, זה שמישהו צילם את הרגע שבו וונגוט הצעיר נפל בשבי. או כך לפחות טען הבחור בבית הקפה. תקעתי בו מבט דומה לזה שהייתי תוקע במי שהיה מספר לי על נסיך ניגרי שנתקע עם מיליארד דולר מיותרים, ורק אני יכול לעזור לו.
תראה בעצמך, אמר.

ושלף אייפון, שעליו העלה סרט דוקומנטרי באורך שעה וחצי. גרר קדימה את הנגן, עד שהגיע לאמצע: נראתה שם קבוצה של חיילים אמריקאים יוצאים מבונקר עם ידיים מורמות, נכנעים, מונצחים על ידי יחידת הסרטה מקרית של הצבא הגרמני. הוא עצר את הסרט. במרכז קבוצת החיילים השבויה, מרים ידיים, במעיל ארוך ויפה, היתה דמות מוכרת.
"מי זה?" אמר.
לטשתי עיניים.
"תגיד לי שזה לא הוא".
המשכתי ללטוש. והמשכתי. אבל אי אפשר היה לטעות: גבוה ויפה, צעיר וחלק־פנים, זה הוא. מפוחד ומנסה לא להראות את זה, אצילי ואמיץ – קורט וונגוט.

הקרב היה הקרב הנכון. גם המקום. בתחתית המסך צויין שהסרטון צולם ב־22 בדצמבר, היום שבו נפל בשבי. שבוע אחר כך הוא יגיע לדרזדן. שבועיים אחר כך, עם רדת הערב, יכניסו אותו למרתף הקירור של בית מטבחיים 5, וינעלו את הדלת. האנשים שצילמו את הסרט הזה, לא יחיו עוד שבועיים. החיילים שמזרזים אותו עכשיו קדימה, עם רובה ביד, לא יחיו עוד שבועיים. העיר כולה לא תחיה עוד שבועיים. והאיש שבתמונה, רזה ואצילי ומפוחד, יהפוך להיות אחד הסופרים האהובים ביותר בעולם.

הבחור הכניס את הטלפון לכיס ואמר, "אה?"
נדתי בראשי. לא ידעתי מה לומר.
"אני רואה את הדוקומנטרי הזה", הוא אמר, "ופתאום אני קופץ – זה קורט וונגוט! והסרט ממשיך, ואף מלה, אף אחד לא עלה על זה. הם לא קולטים מה יש להם. נכון זה הוא?"
"זה הוא," אמרתי. "מאה אחוז."
ישבנו שותקים חצי דקה, ואז הוא היה צריך ללכת. ובעודי מנסה להתאושש הרמתי את עיני, ומה אני רואה?
את האח הגדול.
שעה ורבע עברה. הייתי שקוע כל כך בשיחה, שלא שמתי לב. הייתי בדרזדן 1945 וחזרתי. ובינתיים, מסביבי בבית הקפה וגם ברוב בתי האב במדינת ישראל, אנשים צפו באנשים אחרים לא עושים שום דבר חוץ מלהמשיך לעמוד משני עבריה של דלת מפלסטיק, ולומר אחד לשני: תהיה חזק מאמי.

שאיפתו הנסתרת של הרוב הישראלי: להיות תקוע במכונת זמן שלא זזה לאף מקום. כי אם נזוז, יכול לקרות משהו רע. בדרך כלל קורה משהו רע. ככה זה ההיסטוריה. על כל וונגוט אחד, יש עשרות אלפים מתים. בואו נישאר ליד הדלת ולא נזוז. בואו נהיה חזקים, מאמים. הזמן משחק לטובתנו.