קמתי בוקר אחד וגיליתי שאני גבר ישראלי מקריח

נעמדתי מול המראה, אחרי המקלחת. בחנתי את עצמי. נראיתי לא רע. יחסית. יחסית למה? יחסית לזה שבגילי יש אנשים שנראים כאילו הם פנסיונרים של מערכת הביטחון. הנה תעלומה שעדיין לא הצלחתי לפתור: איך אפשר להסביר את הפער בין צעירים שנמצאים בתוך הזמן הכרונולוגי וצעירים שמתעקשים להקדים אותו. בגיל 20 הם כבר בני 30, ובגיל 30 יש להם חזוּת של מי שכבר עשו וראו הכל. אני מעלעל לעתים בעיתוני הכלכלה. נהוג לפרסם בעמודים הראשיים ידיעות מעוררות קנאה על כל מיני בכירים בני 28 או 34 מתעשיית ההיי־טק שעשו אקזיט או מונו לסמנכ״לים בחברות ענק. הם מצולמים לבושים בחליפה. העניבה חונקת אותם. עיגולים שחורים מתחילים לכסות את העיניים שלהם. פניהם השמנמנות חרושות קמטים. אלה לא קמטי חיוך. הם מקריחים מלמעלה, למטה. מכל הצדדים. כאילו הם חשובים (זאת מחלה ידועה של עיתונאים ושל אנשי תקשורת צעירים – הדימוי מקדים את השכל). יש לזה מילה באנגלית – Distinguished. יעני, מכובד. בישראל, זה נותר ברמת היעני. ישראלים צעירים לא יכולים להיראות Distinguished. אף אחד במילא לא יאמין לזה. אז הם סתם נראים ממש מבוגרים. נדמה שעל כל שנה שחולפת אצל האדם הרגיל – אצלם חולפות שנתיים ואף שלוש. זה מזכיר לי תמונות סטילס ישנות של ההורים שלי משנות ה־60, שמצאתי באחת המגירות. הם היו אז בני 20 ומשהו ונראו בני 50. בדור שלהם אנשים נולדו בני 50. פעם חשבתי שזה בגלל השואה, מלחמת העולם השנייה והקומוניזם.

אבל מסתבר שגם בדור שלי יש אנשים צעירים שמדלגים על השלב הזה של הצעירוּת. החיים נוחתים עליהם במלוא המשקל והכובד. זו לא ביולוגיה. זו הרוח כפי שהיא מתגלמת בחומר. יש כאלה שלוקחים על עצמם, כבר בגיל צעיר, את עול הפרנסה והכלכלה. הם מזדקנים כי קשה להם. הם עובדים עם הגוף והגוף מתקלקל מהר. ויש כאלה שהקריירה והכסף והמעמד מזרזים את תהליך ההזדקנות. הם כל כך להוטים להתקדם בחיים, והחיים מתקדמים במהירות יחד איתם. אין ספק ששאפתנות אינה טוב לעור הפנים. לוזרים הם הרבה יותר חתיכים ממצליחנים. בגלל זה אני משתדל לעבוד כמה שפחות ולהמעיט בצבירת נכסים והון. אולי זה ישמר אותי בפוזיציה של טינאייג׳ר נצחי. בגילי כבר מתחילים לראות את האמצע. לא את הסוף. הסוף לא מפחיד אותי. האמצע הוא האויב של מי שעדיין מרגיש שהוא נמצא בהתחלה (משום מה).

אז נעמדתי מול המראה וחשבתי על כל בני ה־20 וה־30 פלוס שאני מכיר ונראים כאילו הם בני חמישים. זה דיכא אותי נורא. ליטפתי לעצמי את החזה והבטן, במין אירוטיות נרקיסיסטית. לא התחרמנתי מעצמי. התחרמנתי מעצם המחשבה על עצמי כמישהו שחושב שהוא נראה כמו האדם שהוא היה פעם. מה קורה כשאתה מביט במראה ואתה רואה שם את מי שאתה אמור להיות, נאמר בעוד עשר שנים? כמו מרטי מקפליי מ־1985 שפוגש את עצמו ב־2015, ב״בחזרה לעתיד 2״. אחד המאפיינים של ההתבגרות הוא תחושת הניכור. הדמות שניבטת אליך היא אף פעם לא אתה. היא תמיד מישהו אחר שעוד לא הכרת ואתה גם לא רוצה להכיר. העברתי את היד בשיער, כאילו הייתי ג׳יימס דין ב״מרד הנעורים״. אני אוהב להעביר את היד בשיער. לפעמים זה כל מה שיש לי. השיער הזה. שחור וסמיך כמו יער עד. כמו גוי מהסרטים. הרמתי את היד אל השמים, כאילו הייתה שרביט קסמים. להפתעתי, לחרדתי, לאסוני – כף היד הייתה מכוסה בעשרות שערות. העברתי את היד השנייה בשיער. גם היא כוסתה בשערות שנשרו מראשי. קראתי לחברה שלי שתבוא מהר. היא באה מהר. ״תראי״. הראיתי לה כף יד מלאה בשערות. ״אני מקריח. זה הסוף שלי. אני הופך לגבר ישראלי ממוצע״. ״אתה אובססיבי״. ״זה לא סותר״. ״תבדוק בגוגל״. ״בדקתי. היה כתוב שם שאצל גברים ישראלים נושרות 100 שערות מדי יום״. ״כמה נשרו אצלך?״. ״בערך 100״. ״נו, אז אתה בנורמה״. ״אבל אני לא רוצה להיות בנורמה״. היא נשפה בבוז ויצאה מחדר האמבטיה. נגעתי שוב בשיער. הפעם בזהירות יתרה. כף היד התמלאה בעוד שערות. אלוהים, זה יותר גרוע מלקום יום אחד ולגלות שאתה ג׳וק. קמתי יום אחד וגיליתי שאני גבר ישראלי מקריח.

יכול להיות שאצטרך לחשוב מחדש על מקומי בעולם. זו לא הקרחת. זו הישראליוּת הממוצעת. היא מפחידה אותי יותר מאובדן השיער. להיראות כמו איזה עסקן במפא״י – הרי זו הגרועה שבקללות. הישראלים מאבדים את שערם, כי הקיום הישראלי הוא בלתי שעיר. אנשים עם שערות על הפדחת הם אנשים רגועים, סבלניים, נטולי תסביכים. נמצאים בהרמוניה עם הסביבה שלהם. הישראלי הקירח נאחז באדמה במקום להיאחז בשערם של בני האדם. הוא משתגע מרוב מסרים סותרים. להיות פטריוט, להיות קפיטליסט, להיות גבר, להיות יהודי – אין פלא שהשיער נכנע ראשון. הישראלים הם האנשים הכי קירחים בעולם כי הם נמצאים בחשש מתמיד שהם יאבדו משהו. אז הם נשארים עם השטחים הכבושים ובלי שיער.

לעזאזל. נראה לי שנדבקתי בנוירוזות של המקום. המצב עדיין לא כזה גרוע, אבל צריך כבר להתכונן. אין ברירה. אתחיל לקחת פרופסיה. אני מוכן לסבול את תופעת הלוואי. אימפוטנציה? לא אכפת לי. אני בוחר בשיער. הזין פחות חשוב מהראש. את הראש רואים. הזין נשאר במכנסיים.

אני חייב להפסיק להתעסק בעצמי.