קקה בידיך

השבוע ראיתי בפייסבוק תמונה של חנות ביצים ברמת גן שרוססה בגרפיטי: "ביצה = 15,000 אפרוחים מתים בכל יום". נכתב שם שהחנות שייכת לאדם בן יותר מ־ 70 ושהוא "נחמד מאוד, מוכר בזול ותמיד דואג לתת את הביצים הכי טובות אחרי שבדק אותן אחת אחת". השבוע נתקלתי גם בטקסט של אדם כהן, פעיל זכויות בעלי חיים שסיפר ב"ידיעות אחרונות" שבמשך שנים הוא ניתק קשר עם משפחתו כי הם אוכלים בשר. כהן דיבר בגאווה על המהלך שחבריו עשו ביום העצמאות האחרון, כשהניחו פגרי חתולים על המנגל וקראו לאנשים באזור להסתכל על המחזה הנורא. לפי Ynet הם גם קראו לילדים בני 3 להסתכל.

המחאה הטבעונית יוצאת נגד האלימות כלפי החיות. זו לא טענה מופרכת. אני באופן אישי הפסקתי לאכול בשר בגיל 11. זה החזיק מעמד 17 שנה. פתאום, אחרי כמעט שני עשורים של טבעול, אכלתי קבב. ואחרי הקבב לקחתי עוד אחד ועוד אחד, ואחרי שבוע כבר טחנתי חלקי פנים כאילו אין אפרוחים חמודים בעולם. משום מה האיסור המוסרי שעצר אותי בגיל 11 התפוגג. אולי ההתבגרות הקהתה את חושיי והפכה אותי לאדם מוסרי פחות. אולי פשוט בגיל 11 את לא באמת מבינה עד כמה בשר זה טעים. אבל הקרניבוריות שלי לא גורמת לי לחשוב שמחאה נגד אלימות אינה מחאה מוצדקת, גם כאשר מדובר באלימות נגד חיות. הבעיה עם המאבק הזה – כמו עם מאבקים רבים אחרים – היא שאי הצדק שמוחים נגדו משתלט על המאבק עצמו וכך הטבעונים נוקטים באלימות חריפה נגד בני אדם. כי כתובת גרפיטי היא מהלך אלים. חשיפה של ילדים קטנים בלי רשות הוריהם למראות קשים היא אלימות, וגם להתנתק מאמך, להתעלם ממשפחתך זה מהלך אכזרי מאוד, אלים למדי לטעמי.

הטבעונים לא המציאו את זה כמובן. ההיסטוריה מלאה במאבקים שבהם נלחמים באלימות על ידי אלימות, יוצרים חוסר צדק כדי לתקן חוסר צדק. בסופו של דבר, גם במאבקים הכי צודקים האנושות פועלת לפי העיקרון הבסיסי שלמדנו בגן: הכל חוזר אליך וקקה בידיך. אולי הטבעונים צודקים, אולי באמת לא מותר האדם מן הבהמה.