שינויים גדולים בחתולים קטנים

בשכונה שאני גר בה, שבה גדלתי כמעט דבר לא השתנה. חוץ מדבר אחד בולט: המבוגרים לא מרביצים לילדים, והילדים לא זורקים אבנים על חתולים.

וכתוצאה מכך, חתולים מתחככים לך ברגל כמו ספוגים חרמניים, וילדים ניגשים אליך בעודך יושב על ספסל בגינה, חמוש במעיל הגשם השחור הנצחי ובמכשיר קינדל ישן, ושואלים אותך ללא מורא: "מה אתה?"

(יש לזה כמה תשובות. פעם אמרתי להם, במאור פנים: "אני שמאלני!" והוספתי שאנחנו גזע קסום, שכוח־העל שלו זה לדעת הרבה מלים. בתור הוכחה הראיתי להם את הקינדל: "רואים? המון מלים". עד שילדה אחת בת ארבע אמרה: "אז תגיד מלה אחת שאני לא מכירה", והמלה היחידה שעלתה בדעתי היתה "אחשדרפנים" – אכן מלה נדירה, אך בלתי שמאלנית בעליל)

(פעם אחרת אמרתי שאני שליח ממלך העולם, שבא לבדוק אם הכל בסדר, ואם משהו לא בסדר שיגידו לי מיד. ילד אחד אמר שהנעליים שלו לוחצות)

(ופעם אחרת אחרת, כשהייתי שקוע במרה שחורה מסויימת, אמרתי שאני רואה ולא־נראה ושיעזבו אותי. כולם התרשמו מאוד חוץ מילד אחד שאמר שהוא רואה אותי. עשיתי הצבעה מי רואה אותי ומי לא וכמו בשאר הקריירה שלי, גם פה כוחות השוק ניצחו את הדמיון)

מה שאומר,
שמתחת לפני השטח דברים משתנים. דברים עתיקים, דברים שלכאורה לא היה סיכוי שישתנו. כי כאשר הייתי ילד, לא היה חתול אחד בשכונה שלא למד לטוס ממקומו למראה ילד צועד במרחק שלושה בתים ממנו, כי אלה שלא למדו את זה לא שרדו את תהליך הברירה הטבעית,

וכנ"ל ילדים: לקח לי שנים להבין שכמעט כולם מסביבי חטפו מכות רצח: מההורים, מהאחים גדולים, מהגבאי של בית הכנסת, מהילד הכי חזק במגרש הכדורסל,

ולכן גם הרביצו חזרה: לאחים הקטנים, לנכד של הגבאי של בית הכנסת, לילד הכי חלש במגרש הכדורסל, ובעיקר לאחיות שלהם –

כך שבניגוד לאיך שנראית קליפת החיים, כאשר מביטים בה דרך החדשות בטלוויזיה או העמוד הכחלחל המגעיל המתגלגל של הפייסבוק (ותנו לי להגיד את זה פעם אחת אחרונה: זה לא יאומן איך האנושות כולה, אותה אנושות שהמציאה את הכתב ואת העיפרון ואת המחק ואת פרנק ריהל ואת טיימס ניו רומן, אותה האנושות שהמציאה את המלה הנכתבת ולכן קיימת בעולם, ויתרה על כל שלל השגיה, קראה לאונס אהבה, והתמסרה באופן מוחלט לעמוד הכחלחל הנצחי הזה שבו הודעה על מות אדם אהוב ויריקה על פוליטיקאי שנוא נראות אותו דבר –

הכל מחיק, הכל עובר, הכלום הוא ההכל החדש –

אבל אם נחזור רגע לתזה שלשמה התכנסנו, הרי שלמרות שהעולם דרך משקפי העיתונות־פייסבוק־טלוויזיה נראה הולך ומתערער, הרי שמתחת לפני השטח מתחוללים שינויים עצומים, אמיתיים. אור חדש ונסתר פועל את פעולתו, לאט לאט (לאט מדי, אם תשאלו אותי, אבל מזמן למדתי לחשוד בעצמי בשאיפה מוגזמת לגאולה כהרף־עין),

וענין הילדים והחתולים הוא רק אפס קצהו של השינוי הזה, אם כי סוג של שפיץ קטן שאפשר לזהות: לא מרביצים בשכונה שלי. ילדים קטנים נותנים אוכל לחתולים, וזה נראה להם טבעי.

ולפעמים כשאני רואה את זה נשימתי נעתקת. אבל לרוב אני – כמו כולם – מתעלם וממשיך הלאה לדאוג מביבי, וטראמפ, והסיגרים, וחוק ההסדרה,

ולשמוח מזה שגיליתי שלפני ארבע שנים היה לעיריית תל אביב עודף תקציבי של שלושה מיליארד שקל. ואני בטוח שבארבע השנים שחלפו נמצא שימוש מעולה לכל שקל ושקל, או שאל תקראו לי רואה ולא־נראה.