עשו קריוקי, לא מלחמה

אני לא יודע מה הולך להיות הדבר הבא. מה אנשים יעשו בעוד שנה או שנתיים. אני לא עוסק בספקולציות עתידניות. ישראל היא מקום פריך. אי אפשר לתכנן כאן תוכניות. במקום הזה כולם מתכוננים ליום שאחרי. אפשר לדבר על העכשיו כמו על קוביית שש־בש עם שתי פאות – גרוע ועוד יותר גרוע. זו לא פסימיות, כי הישראלים הם מטבעם לא אנשים פסימים. הם אנשים שמחים. מבסוטים מהמצב הקיים. הם נעים קדימה מתוקף האינרציה של מה שישנו. גם החולד הארצישראלי, זן של מכרסם ששוכן מתחת לאדמה ומאופיין בעיוורון כמעט מוחלט, חופר את דרכו מבלי להביט ימינה או שמאלה. אתה לא שואל את החולד – היי חולד, למה אתה חופר כל היום מחילות? לאיזו מטרה? הוא חולד. זה מה שהוא עושה. וזה מה שאנחנו עושים. חיים. ללא שאלות או תהיות מיותרות. ואפילו חיים לא רע בכלל. הרי הפכנו את העיוורון למקצוע רווחי. אם נעז לפקוח את העיניים, אולי תתמוטט עלינו המחילה. אבל טוב לנו בתוך המחילה. כיף, כיף בתוך המחילה. תחזית לשנת 2014: נמשיך לחפור את המחילה. עמוק יותר, חשוך יותר, עיוור יותר. נמשיך לעשות כיף.

אז אני כן יודע מהו הדבר הנוכחי. הלהיט של מחילת ישראל. זה חייב להיות משהו שמענג את החושים כי הישראלים, כאמור, מרוצים ממצבם ואת המצב יש להמשיך ולתחזק. כמו ששר עומר אדם: ״עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי״. שחס וחלילה לא יירד לנו. יש עמים מופנמים. הישראלים מרימים. ועל כן, כאילו הומצא במיוחד עבורם הבילוי האולטימטיבי – הקריוקי. זה רק אני או שכולם פתאום לא מפסיקים לשיר קריוקי? מדובר בתופעה התרבותית החשובה ביותר של השנה האחרונה, אם אתם מאמינים שאכן קיימת ״תרבות ישראלית״ (העניין עדיין לא הוכח סופית). קריוקי הוא תופעה חשובה מכיוון שהוא מייצג במדויק את הסכיזופרניה של רוח הזמן: כולם שרים שירים שמחים. לא ברור לכבוד מה. בקרב ההמון, הקריוקי נהנה כיום מפופולריות חסרת תקדים, כחלק מהאתוס הכמעט אלים, הבוודאי מיליטריסטי, של ״לא נפסיק לשיר״. השירה כטקטיקה תרפויטית להתמודדות עם המציאות. אם בימי האינתיפאדה השנייה והפיגועים הגדולים התמכרה ישראל להזיות השירה בציבור של שרה'לה שרון ועינת שרוף והתנחמה בחיקם הנוסטלגי של שירים רוסיים מתורגמים, הרי שהקריוקי הוא כבר שלב הסולו של הטיהור העצמי. המתגזענים שרים שירים של ניגרז אמריקאים, ההומופובים – להיטי יורו־טראש של הומואים מוחצנים, החיילים – בלדות מתוקות על אהבה ושלום של זמרים שמאלנים. אוטופיה של פלייבק שבו כולם שרים אבל אף אחד לא באמת מבין את המילים.

בעשור השני של שנות האלפיים, כל אחד רוצה לשיר משהו. לא רק בתוכניות הריאליטי נוסח ״אקס פקטור״ ו״כוכב נולד״. לשם הולכים המקצוענים ורודפי הפרסום. אל עמדות הקריוקי נוהרים הישראלים המזמרים כדי להפגין שהעסקים כרגיל. זה כבר לא ״ים השיבולים שמסביב״ כי אנחנו הרבה אחרי ההתרפקות וההתפכחות מהחזיונות של הציונות והסוציאליזם. אנחנו רוצים לשיר שירי פופ יפים כדי לשכוח שאנחנו מכוערים. היפנים – חלוצי הסוּגה – שרים קריוקי כדי לפרוק את המתח שנוצר בפער המנטלי שבין תרבות הצריכה והמסורת השמרנית. הישראלים שרים קריוקי כדי לנסח מחדש את מעמדם כמי ששייכים לעולם הרחב, למרות הכיבוש וכל השטויות המזרח תיכוניות האלה. קריוקי הוא טכנולוגיה. אתה אוחז בטכנולוגיה, אתה קיים. קריוקי הוא השירה בציבור של הקפיטליזם והנדלניזם. בבסיסה, השירה בציבור היא אירוע מאולתר, חינמי. כדי לעשות קריוקי בבית צריך ערכת קריוקי, מיקרופונים, רמקולים, לפטופ. בשנה האחרונה נפתחו בארץ כמה מקומות שמציעים חדרי קריוקי פרטיים תמורת עשרות שקלים לבן אדם לשעה (לא כולל שתייה). קריוקי הוא ההמנון של מעמד הביניים המנושל. כשהוא שר, הוא בעצם אומר – אני מכיר את השיר, מהאינטרנט, מ־MTV, מגלגל״צ, גם מערוץ 24. הנה, אני מחובר למשהו; למידע. באמצעות הקריוקי, אנחנו הופכים למשתתפים פעילים בפסאדה של המודרניות המערבית. אנחנו מייצרים מחדש את השיר הלועזי, כגרסה עילגת, צעקנית, חובבנית. אפשר לקרוא לזה שיבוש תרבות. אנחנו לוקחים את תרבות הפופ והופכים אותה לשקשוקה ישראלית. הקריוקי הוא בעת ובעונה אחת גם הליטוף שלנו כלפי הגלובליזם וגם האצבע המשולשת.

אני מעז לומר שכרגע, ברחבי ישראל, יש יותר ערכות קריוקי מאשר נשקים אישיים. ההשוואה לא מופרכת – יש ישראלים שמחזיקים במיקרופונים כאילו שהיו תת מקלע. ב־2013 העבירה  הכנסת את ״חוק הקריוקי״ שמאפשר לשוטרים להיכנס לדירה שבה נערך אירוע קריוקי ולהחרים את הציוד, גם אם הדיירים מתנגדים לכך, וללא צו חיפוש. במקרה הזה, הקריוקי הוא רק תירוץ לפגיעה נוספת בחופש הפרט בישראל. אבל זה תירוץ מעניין. אולי הקריוקי הוא לא רק הקול של ישראל הנוכחית, במיינסטרים ובשוליים, אלא גם מחאה במסווה. תשירו, תעשו רעש, בסופו של דבר הרעש יעצבן איזה שכן שיקרא למשטרה; המשטרה תוריד לכם את הווליום, אתם תתעצבנו, תבינו שהמשטרה נגדכם; שהממסד נגדכם; ששוב מנסים למשטר לכם את החיים. ואז אולי המיקרופונים יהפכו ללפידים בוערים ויציתו את מהפכת הקריוקי הבאה. ואולי סתם תמשיכו לשיר קריוקי. כי הכיף הוא סתם וגם הקריוקי הוא סתם.