גיבורים וגבורות

"אדם החי בתקופה גדולה, חשובה ויפה להפליא", כתב הסופר רוברט מוסיל, "אינו סובל את הרעיון כי עשוי להתרחש בה משהו חשוב, גדול ויפה עוד יותר". לא כך עורכו האגדי של כתב העת "עכשיו", שחוגג בימים אלה 80 הקפות סביב השמש. אולי הגדולה הגדולה ביותר של פרופ' גבריאל מוקד, זו שהשאירה אותו תמיד במוקד העניינים, היא הערכתו את גודל תקופתו – לצד ציפייתו המתמדת לגדילה נוספת.

"אני תל אביבי 68 שנים", הוא משוויץ מוניציפלית. "הייתי בן 12 כשהגעתי בעליית הנוער כאוד מוצל מאש מפולין החרבה, ועדהיום אני גר באותו מקום בדיוק – בשדרות בן גוריון, לשעבר שדרות קק"ל, פינת רחוב דיזנגוף. והנה, ידידי המנוח יורם קניוק, שהיה תל אביבי ותיק ממני, סיפר לי פעם שבאמצע שנות ה־30 עוד היו חולות היכן שלימים תעמוד הדירה של הדוד והדודה שלי, לייזור והניה ברנדס, בשדרות קק"ל. המחשבה הזו הדהימה אותי לגמרי".

משנה לשנה זה נעשה יותר מעודן, כמו שכתב נתן זך, או שמשנה לשנה זה נעשה יותר זה, כמו שצחק עליו דוד אבידן?

"אין ספק שהיום יותר טוב. אני בכלל לא נוסטלגי. אני זוכר שעשרה ימים בלבד אחרי שהגעתי ארצה הבריטים הטילו עוצר על תל אביב, במה שנקרא 'השבת השחורה'. אני התנדנדתי אז על ערסל בחצר הבית, אכלתי אבטיח וענבים וקראתי את 'תולדות מלחמת היהודים' בפולנית, כאשר בין הבית שלי לקיוסק של הרשל'ה ניצב טנק בריטי. כולם תהו כיצד אני רגוע למול הטנק, אז הסברתי להם שבהשוואה לנאצים – חיילים שמבקשים בנימוס כוס מים קרים זה באמת פיקניק לא נורמלי. והנה, היום אפילו הבריטים כבר לא שם".

גבריאל מוקד על כתב העת "עכשיו":

אז כמי שנולד בתקופה הניאוליתית, אתה חושב שטבע האדם השתנה ממש, או שמא רק נוספו לו כמה מכשירים ומכונות?

"לאו דווקא המכשירים והמכונות, אבל אי אפשר להתעלם מהכסף והרייטינג. כשאני הייתי צעיר האגו לא היה תלוי לא בכסף ולא בתקשורת. גם אני וגם ידידי דוד אבידן, שבוודאי אהב תקשורת, האמנו שהיצירה היא בכל זאת מעל התקשורת. היום נוצר איזה קשר משולש – שתל אביב מסמנת ומסמלת אותו – בין האגו, הרייטינג ושלטון הכסף. אני בעד התסיסה התל אביבית, אבל לצד היוזמות האוונגרדיות בעיר משתולל פה קפיטליזם חזירי שהיה מבייש חזירים. תל אביב היא כבר מזמן קריה פלִשתית, שבה אנשים ערמומיים חושבים אך ורק איך להוציא ממך 45 שקלים על תפוח אדמה עם מעט רוטב. אני לא סובל את מקדשי הממון של האוליגרכים ואני לא סובל את השכבה העבה יותר של עבדיהם הנרצעים – משרתיהם רואי החשבון, עורכי הדין ושאר דמויות ניאו ליברליות בזויות. לא הייתי מוציאם להורג בנוסח סטליני, הייתי שולחם לחיות שנה אחת משכר מינימום. חינוך מחדש!".

והאוונגרד הספרותי, איך ישכון בלב קריה פלשתית?

"האוונגרד השירי בתל אביב זה דבר גדול, אלא שהעיר צריכה לתמוך באוונגרדיסטים. לא רק בסבסוד פעילותם, אלא גם במתן מקום – כמו, למשל, לא להפקיר פסטיבלי שירה בידי דמויות תת בינוניות. אבל בין כה ובין כה גלי האוונגרד ממשיכים להתנפץ על עירנו. כעורך 'עכשיו', אני זכיתי להוציא לאור לפחות ארבעה גלי אוונגרד תל אביבי. בשנות ה־50 היו אלה זך, אבידן והרץ, בגל הגדול של הסיקסטיז היו אלה וולך, ויזלטיר, הורביץ ושבתאי, בשנות ה־80 מאיה בז'רנו וחזי לסקלי ובדור הנוכחי אלה עורכיהם של ארבעה ביטאונים: עורכי 'עמדה', עורך 'דחק' יהודה ויזן, עורך 'הבה להבא' עודד כרמלי (גילוי נאות: זה אני – ע"כ) ואפילו עורך 'מעין' רועי צ'יקי ארד, עם כל המחלוקות האידיאולוגיות בינינו. אלה ארבעה סוגי אוונגרד, שהשלושה הראשונים מאוד קרובים אל בית 'עכשיו' בנימה".

ומה יהיה על "עכשיו" עכשיו שהגעת לגיל גבורות?

"עכשיו יראה אור 'עכשיו' מספר 73, מה שאומר ששנות חיי עקפו את מספר הגיליונות. בלי לפתוח פה לשטן, אני מקווה שכתב העת ידביק אותי עד גיל 85. אבל חלק מהמאבק האוונגרדי צריך להיות השחרור מהמוות בכלל ומהזקנה בפרט. אין בזה שום דבר טבעי או הכרחי. לפחות בכך אני פוטוריסט".