יותר מדי כסף?

האם אנשים משתכרים יותר ממה שהם צריכים? ומה לגבי שעות הפנאי?

בשנות השישים של המאה הקודמת ניבא הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס (Keynes), הנחשב מגדולי הכלכלנים של המאה העשרים, כי עד לשנה 2030 יצטרכו רוב האנשים לעבוד רק כ-15 שעות בשבוע כדי להרוויח את אשר הם זקוקים לו, ובזמן הנותר יוכלו ליהנות מפעילויות פנאי רבות יותר מאלה שהיו מנת חלקם של סביהם. האם נבואתו תתגשם?

כיום רוב האנשים אשר הרוויחו כבר כסף רב יותר מאשר שיוכלו לצרוך בכל ימי חייהם אינם מבלים בפעילויות פנאי, אלא ממשיכים לעבוד בין 60-40 שעות בשבוע כדי להרוויח אף יותר. תופעה זו מכונה השתכרות יתר (Overearning), כלומר הנטייה של אנשים היא לוותר על פנאי ובמקום זאת להמשיך ולעבוד בחריצות כדי להרוויח מֵעבר לצרכיהם האמיתיים. נושא זה כמעט שלא נחקר עד כה בספרות המדעית, בין השאר מאחר שבחיי היומיום קשה לקבוע מה הצרכים "האמיתיים" של אדם. האחד יסתפק באוהל דל, ואילו חברו לא יבוא על סיפוקו גם בארמון פאר. עם זאת קיימות סיבות נורמטיביות להשׂתכרות יתר: הנאה מהעבודה עצמה ותוצריה הלא-כספיים, אי ודאות לגבי העתיד או הרצון להוריש ליקיריך נכסים חומריים. כעת, במאמר המתפרסם בכתב-העת Psychological Science בוחנים החוקרים כריסטופר הסיי, ג'יאו זאנג, סינדי קאי ושירלי זאנג (Hsee, Zhang, Cai & Zhang) אם אנשים ימשיכו לעבוד כדי לצבור רווחי יתר גם כשהסיבות הנורמטיביות הללו אינן קיימות.

עבור כל זמן נתון שבו הנבדקים האזינו לרעש הם הרוויחו קובית שוקולדצילום: אימג'בנק
עבור כל זמן נתון שבו הנבדקים האזינו לרעש הם הרוויחו קובית שוקולד
צילום: אימג'בנק

ניסוי השוקולד

בניסוי הראשון השתתפו 55 סטודנטים. הניסוי כלל שני חלקים, שכל אחד ארך חמש דקות. בחלק הראשון של הניסוי כל הנבדקים האזינו באוזניות למוזיקה. המוזיקה אמורה היתה להוות מקבילה לפעילות פנאי נעימה בחיים האמיתיים. בכל רגע הנבדקים היו יכולים לבחור ללחוץ על כפתור ולהאזין לרעש לא נעים. ההאזנה לרעש אמורה להקביל לעבודה בחיים האמיתיים. עבור כל מספר נתון של פעמים שבהן הנבדקים האזינו לרעש הם יכלו להרוויח קוביית שוקולד אחת. ללא ידיעתם, חולקו הנבדקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה, קבוצת קצב ההשתכרות האטי, היתה צריכה להאזין לרעש 120 פעמים כדי להרוויח קוביית שוקולד אחת. לעומתה, הקבוצה השנייה, קבוצת קצב ההשתכרות המהיר, היתה צריכה להאזין לרעש רק 20 פעמים כדי להרוויח קוביית שוקולד אחת.

בחלק הראשון של הניסוי הנבדקים יכלו רק לצבור את קוביות השוקולד, אך לא לאוכלן. בחלק השני של הניסוי הנבדקים יכלו לאכול את קוביות השוקולד שהרוויחו בחלקו הראשון (אך לא ניתנה אפשרות להרוויח עוד קוביות שוקולד). הנבדקים יכלו לבחור שלא לאכול את כל קוביות השוקולד שהרוויחו, אך אם בתום הניסוי נותר שוקולד הם לא יכלו לקחתו עמם, אלא נאלצו להשאירו על השולחן במעבדה. מטרת הניסוי היתה לדמות במעבדה באופן מינימליסטי מחזור חיים אשר במחציתו הראשונה אדם בוחר בין פעילויות פנאי או עבודה. במחצית השנייה אדם אוכל את פירות רווחיו, אך אינו יכול להורישם לאחרים.

מניתוח תוצאות הניסוי עולה כי נבדקים בקבוצת קצב ההשתכרות המהיר השתכרו השתכרות יתר. "השתכרות יתר" הוגדרה במספר קוביות השוקולד שהרוויחו יחסית למספר קוביות השוקולד שנאכלו. נבדקים בקבוצת קצב ההשתכרות המהיר הרוויחו בממוצע כ-11 שוקולדים אך אכלו רק כארבעה. השתכרות יתר זו "עולה" לנבדקים ביוקר (האזנה לרעש) אך ללא יתרונות ברורים. דומה כי הנבדקים המשיכו "לעבוד" (להאזין לרעש) עד שהתעייפו והותשו מעבודתם, ולא עד שהרוויחו מספיק לצרכיהם. החוקרים מכנים התנהגות זו "צבירה ללא שימת לב" (mindless accumulation). ואמנם, בחיים האמיתיים כשאנשים מחליטים על אופן הקצאת זמנם (לעבודה או לפנאי) הם אינם נוטים להתייחס לרמת הכנסתם (קצב ההשתכרות): אנשים בעלי הכנסות גבוהות נוטים לעבוד אותו מספר שעות כמו אנשים בעלי הכנסה נמוכה, ובכך לוותר על פעילויות פנאי שהיו יכולים להרשות לעצמם (מבחינה כלכלית).

מתוצאות הניסוי הראשון עולה כי אנשים ממשיכים לצבור רווחים גם כשאינם זקוקים להם (קרי, קוביות שוקולד שאינם יכולים לאכול) וגם כשאינם יכולים להשתמש בהם. מה יקרה אם נאסור על אנשים להרוויח יותר מאשר הם יכולים לצרוך? האם הדבר יגביר את אושרם? כדי לתת מענה לשאלה זו נערך הניסוי השני.

האם שעות הפנאי ללא כסף יכולות לגרום לאושר?צילום: אימג'בנק
האם שעות הפנאי ללא כסף יכולות לגרום לאושר?
צילום: אימג'בנק

מדד האושר

בניסוי השני השתתפו 42 נבדקים. הניסוי היה זהה לניסוי הראשון, למעט שני שינויים. ראשית, כל הנבדקים השתכרו באותו קצב השתכרות: על הנבדקים היה להאזין לרעש עשר פעמים כדי להרוויח קוביית שוקולד אחת. שנית, לנבדקים בשתי הקבוצות נאמר כי לאחר שירוויחו 12 קוביות שוקולד הם יקבלו הודעה שתנחה אותם אם הם יכולים להרוויח עוד קוביות שוקולד. עוד נאמר להם כי גם אם לא יוכלו להרוויח קוביות שוקולד נוספות, הם יוכלו להמשיך ולהאזין לרעש. ללא ידיעתם חולקו הנבדקים לשתי קבוצות. נבדקי הקבוצה האחת – קבוצת הגבלת הרווחים – קיבלה הודעה כי לא יוכלו להרוויח קוביות שוקולד נוספות, ואילו הקבוצה השנייה, קבוצת הרווחים הבלתי מוגבלים, קיבלה הודעה כי יוכלו להרוויח עוד קוביות שוקולד. הגבול הוצב על 12 קוביות שוקולד, מאחר שבניסוי מקדים נמצא כי נבדקים אכלו בממוצע חמש קוביות שוקולד ואף אחד לא אכל יותר מ-12. כמו כן, בסיום כל שלב התבקשו הנבדקים להעריך את רמת האושר שלהם.

מניתוח תוצאות הניסוי עולים כמה מִמצאים מעניינים. ראשית, נבדקי קבוצת הרווחים הבלתי מוגבלים ביצעו השתכרות יתר (כמו בניסוי הראשון). שנית, לא רק שנבדקים בקבוצת הגבלת הרווחים הרוויחו פחות מעמיתיהם בקבוצת הרווחים הבלתי מוגבלים, אלא הם גם עבדו פחות. שימו לב כי לפי ההוראות, לאחר שהרוויחו 12 קוביות שוקולד היו יכולים הנבדקים בקבוצה זו להמשיך ולעבוד אך ללא רווח, אולם הם בחרו שלא לעשות זאת, מה שמעיד שהם לא אהבו לעבוד רק לשם עבודה. לבסוף, התקבל המִמצא המעניין ביותר נוגע לרמות האושר של הנבדקים. נבדקים בקבוצת הגבלת הרוחים דווחו על רמות גבוהות יותר של אושר בסיום השלב הראשון של הניסוי. כפי הנראה ממצא זה נובע מכך שהם עבדו פחות (בילו פחות זמן בהאזנה לרעש) ועסקו זמן רב יותר בפעילות מהנה (האזנה למוזיקה). יתר על כן, הם אף דיווחו על רמות גבוהות יותר של אושר בסיום השלב השני של הניסוי. דומה כי הסיבה לכך היא שלא נאלצו להותיר על השולחן מספר רב של קוביות שוקולד (שאותן לא אכלו).

תוצאות הניסוי השני מצביעות על כך שאנשים אינם מנטרים את התועלת שבגובה השתכרותם. הם אף אינם נוטים לעשות שיקול דעת הבוחן האם כדאי להם להפסיק להרוויח. ואולם, הגבלה חיצונית על רמת הרווחים האפשרית שלהם משבשת את הצבירה ללא שימת לב (mindless accumulation), מה שמעלה את רמת האושר שעליה הם מדווחים.