מיהו בעל החיים החכם ביותר?

בעלי חיים מסוגלים לעשות דברים חכמים למדי: שימפנזים מסוגלים לזכור רצף של ספרות בצורה טובה יותר מבני אדם ולפתור שורה של בעיות, אפילו כאלו המצריכות שיתוף פעולה ושימוש בכלים מתוחכמים. עורבים מסוגלים להשתמש בכלים כדי להשיג כלים אחרים שבהם ישתמשו כדי להשיג אוכל. תמנונים יודעים להרכיב שריון. יש לפחות בונובו אחד שיודע לבנות מדורה ולהדליק אש בגפרור. אפילו דגים מסוגלים ללמוד זה מזה.

שימפנזים מסוגלים לזכור רצף של ספרות בצורה טובה יותר מבני אדם ולפתור שורה של בעיות
צילום: שאטרסטוק

היינו יכולים להוסיף לרשימה הזו עוד ועוד דוגמאות, וכל חודש מתווספים מחקרים חדשים המציגים יכולות חדשות ומפתיעות של בעלי חיים שונים. אך מה כל זה אומר? האם אפשר להסיק ממחקרים אלו על האינטליגנציה של מינים מסוימים בהשוואה לאחרים, או על השאלה העמוקה יותר: איך ולמה התפתחו יכולות קוגניטיביות במהלך האבולוציה? מאחר שרוב המחקרים נעשים רק על מין ביולוגי אחד, או לכל היותר על שניים-שלושה מינים, והמשימות שהוצגו לבעלי החיים שונות ממחקר למחקר – קשה מאוד להשוות ביניהם. ואמנם, כאשר חוקרים מנסים להתחקות אחרי האבולוציה של תכונות כמו אינטליגנציה ויכולת לפתור בעיות, הם עושים זאת בדרך כלל בעזרת השוואה של גודל המוח במינים שונים: הגודל המוחלט (כמה שוקל המוח) או הגודל היחסי (כמה המוח שוקל בהשוואה למשקל הגוף הכולל). זוהי מדידה שקל יחסית לעשות, של גורם הנחשב מעין מייצג של האינטליגנציה הכללית.

מתוך מחקרים אלו עלו שתי תיאוריות בנוגע לגורמים שהובילו להתפתחות יכולות קוגניטיביות: התיאוריה הראשונה מדגישה את האתגרים במציאת מזון. בעלי חיים מסוימים צריכים להשקיע יותר מחשבה, תכנון, זיכרון וכו' במציאת מזון, כגון טורפים שצריכים לארוב לטרף או לעקוב אחריו, לזכור איפה הוא נמצא ומתי אפשר להפתיע אותו; בעלי חיים האוכלים מזונות קשים להשגה כמו חלקי צמח הדורשים קילוף והכנה מיוחדים או אגוזים בעלי קליפה קשה הדורשים שימוש בכלים כדי לפצחם; וכן בעלי חיים הניזונים מפירות המבשילים בעונה מסוימת, ולכן צריכים לזכור אילו עצים לבקר באיזה זמן בשנה.

לפי תיאוריה זו בעלי חיים שניזונים מעשב או מעלים הזמינים בכל עונות השנה וכמעט בכל מקום, יהיו בעלי אינטליגנציה נמוכה יותר.

עורבים מסוגלים להשתמש בכלים כדי להשיג כלים אחרים שבהם ישתמשו כדי להשיג אוכל
צילום: שאטרסטוק

התיאוריה השנייה מתמקדת ביכולות חברתיות. לפי תיאוריה זו בעלי חיים החיים בקבוצות בעלות היררכייה מסודרת ניצבים בפני אתגרים קוגניטיביים מיוחדים: הם צריכים לזכור ולהבין מי מחברי הקבוצה נמצא מעליהם ומי מתחתיהם, איך להתייחס לכל אחד לפי גילו, מינו ומעמדו, ואיך היחסים משתנים בעקבות קרבות בין חברי הקבוצה. יחסים כאלו יכולים להיות מסובכים למדי: בשימפנזים, למשל, מתוארים מקרים שבהם שני זכרים כרתו ברית כדי להביס את הזכר השליט, וחילקו ביניהם את הפריבילגיות של השליטה בקבוצה. לפי תיאוריה זו יכולות קוגניטיביות התפתחו כדי לעזור לבעלי החיים לתפקד בסביבה חברתית מסובכת, ולכן מינים החיים בקבוצות יהיו בעלי אינטליגנציה גבוהה יותר מזו של בעלי חיים החיים בגפם.

המחקר הגדול ביותר

כאמור, התיאוריות האלו התבססו על תכונות אנטומיות – בעיקר גודל המוח – ולא על מדידה של היכולות הקוגניטיביות עצמן, בשל הקושי להשוות בין מחקרים קוגניטיביים במינים ביולוגיים שונים. שלושה חוקרים מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית– אוון מקלין (McLean) בראין הר (Hare) וצ'רלס נאן (Nunn) – החליטו לשנות את המצב. הם אספו עוד 55 חוקרים מ-25 אוניברסיטאות ומכוני מחקר ברחבי הגלובוס, כדי להוציא לפועל את המחקר ההתנהגותי-קוגניטיבי הגדול ביותר אי פעם: אותן משימות בדיוק יינתנו ל-567 פרטים המשתייכים ל-36 מינים של בעלי חיים.

המשימות שנבחרו התמקדו ביכולת שליטה עצמית וגמישות התנהגותית. המשימה הראשונה הייתה מבוססת על מבחן שניתן לתינוקות זה יותר מ-50 שנה ונקרא "מבחן א' ולא ב'"

(A not B task). במבחן זה הנסיין מחביא פרס כלשהו (אצל בעלי חיים – מזון אהוב) באחד מתוך שלושה מכלים. כל זה נעשה לנגד עיניו של בעל החיים, וזה ראה היטב איפה הוחבא המזון. לאחר מכן הורשו הנבחנים להתקרב למכלים ולבחור את המכל שבו נמצא האוכל. לאחר שעשו זאת שלוש פעמים שבהן הוחבא המזון תמיד באותו מקום – הגיע שלב המבחן. הנסיין החביא את המזון שוב באותו מקום, ואחר כך, עדיין מול עיני הנבחן, הזיז אותו למקום אחר. לכאורה אין פה אתגר מיוחד, הרי הנבחן ראה איפה נמצא הפרס. אך ניסויים בתינוקות הראו שעד גיל שנה בערך חיפשו התינוקות את הפרס במקום שבו הוא מוחבא בדרך כלל ולא במקום שבו הוא נמצא באמת. הדרך שבה התוצאות האלו מפורשות בדרך כלל היא שהתינוק (או בעל חיים אחר) למד לשלוח את ידו למקום מסוים ועליו להתגבר על הנטייה הזאת כדי לשנות את התנהגותו ולבחור במקום השני.

במשימה השנייה למדו בעלי החיים להוציא מזון מגליל עשוי מחומר אטום. הגליל הוצב בפניהם פתוח בשני הצדדים, והם היו צריכים לשלוח את ידם (או את החדק שלהם, או במקרים מסוימים את כל הגוף) אל צדי הגליל כדי להגיע אל המזון. לאחר שלמדו זאת וביצעו את המשימה בהצלחה לפחות ארבע פעמים מתוך חמישה ניסיונות רצופים – הוחלף הגליל בגליל אחר, שקוף. בעלי החיים היו צריכים לבצע בדיוק אותה משימה באותה דרך, אלא שהפעם הם ראו את המזון דרך קירות הגליל השקוף. הם היו צריכים להתגבר על הנטייה לשלוח את ידם (או כל חלק אחר) ישירות אל המזון ולהגיע אליו מהצד, כפי שלמדו קודם.

רשימת בעלי החיים שנבחנו כוללת עופות (דרורים, עורבנים, יונים ועוד) ויונקים מגרביל ועד פיל וכן כמה מיני טורפים ורשימה מכובדת של פרימטים: קופים, קופי אדם ולמורים. החוקרים אספו את התוצאות ובדקו את המתאם של התוצאות עם נתונים אנטומיים והתנהגותיים.

תמנונים יודעים להרכיב שריון
צילום: שאטרסטוק

החוקרים מצאו מתאם גבוה למדי בין היכולת לפתור בעיות אלו ובין גודל המוח. אולי במפתיע, המתאם הגבוה יותר לא היה עם הגודל היחסי של המוח – שגם הראה מתאם מסוים, אך קטן – אלא עם גודלו המוחלט. מאחר שהגורם החשוב ביותר בקביעת הגודל המוחלט של המוח הוא גודל הגוף (לפיל יהיה מוח גדול בהרבה מלגרביל, למשל), רוב החוקרים הניחו שהמדד הרלוונטי יותר יהיה הגודל היחסי: משקל המוח כאחוז ממשקל הגוף. אך זה לא מה שנמצא במחקר. ההסבר שמצאו לכך החוקרים הוא שייתכן שמוח גדול יותר, פשוט משום שהוא מכיל יותר תאי עצב, מסוגל לבצע יותר חישובים או להתמיין ליותר אזורים "מתמחים" המטפלים בבעיות מסוג מסוים.

יש לזכור עם זאת שהמחקר הנוכחי התייחס למוח כיחידה אחת ומדד רק את גודלו (באופן מוחלט או יחסית לגוף) ולא את גודלם היחסי של אזורים מסוימים בו, כגון האונה המצחית המפותחת אצל קופי האדם. החוקרים מציינים שייתכן בהחלט כי במחקרים נוספים יימצא שהמתאם הטוב ביותר הוא עם גודלם של אזורים מסוימים ולא של המוח כולו.

המתאם השני, שנמצא רק עבור הפרימטים, מצא קשר בין היכולת לעמוד במשימות ובין מידת גיוון התפריט של המין הביולוגי. מין של פרימטים הניזון, למשל, אך ורק מעלים, הראה יכולת מועטה בפתרון הבעיות, לעומת מינים הניזונים מעלים, מפירות, משורשים, מחרקים ומזוחלים. ממצא זה תומך בתיאוריה הראשונה של התפתחות האינטליגנציה, המקשרת בין יכולות קוגניטיביות ובין אתגרים של חיפוש מזון. החוקרים מציינים כי ייתכן שמינים אוכלי כל התפתחו להיות חקרניים ובעלי גמישות מחשבתית כדי לנצל טוב יותר מקורות מזון שונים, ויכולות אלו עזרו להם גם במבחנים שהוצבו לפניהם.

מדוע נמצא המתאם האחרון רק אצל הפרימטים? מבין כל בעלי החיים שנבחנו, סדרת הפרימטים זכתה לייצוג יתר בולט (23 מתוך 36 מינים). החוקרים משערים שמתאם דומה עשוי להימצא בסדרות אחרות אם אלו ייבחנו ביתר פירוט.

אפילו דגים מסוגלים ללמוד זה מזה
צילום: שאטרסטוק

לא נמצא מתאם בין ההצלחה במשימות לבין גודל הקבוצה החברתית בטבע, כפי שהיינו מצפים לפי התיאוריה השנייה של התפתחות האינטליגנציה, המדגישה אתגרים של התנהגותית חברתית. תוצאה זו הפתיעה את החוקרים, אך לדעתם של מומחים אחרים בתחום ייתכן שהדבר נובע מבחירת המשימות. לדברי רובין דאנבר (Dunbar) מאוקספורד – שהתראיין לבלוג Not Exactly Rocket Science של אד יונג בנשיונל ג'אוגרפיק – המשימות הציבו אתגרים של מציאת מזון ולכן אין זה מפתיע שמינים שמתמודדים עם אתגרים כאלו ביומיום הצליחו בהן יותר, אך מכך אי אפשר להסיק על אינטליגנציה כללית. לו עסקו המשימות בשליטה עצמית במצבים חברתיים, מן הסתם היינו מוצאים קשר בין הצלחה במשימות ונתונים כמו גודל הקבוצה או טיב הקשרים החברתיים שבה.

גם אם המחקר הזה לא ייתן את התשובה הסופית לשאלות כגון איך התפתחו יכולות קוגניטיביות, וגם אם יש ויכוח על מה בדיוק אפשר ללמוד מהממצאים שלו – אין ספק שהוא פותח דף חדש ומעניין בחקר התנהגות בעלי חיים. הרעיון להציב אותן משימות בפני מספר גדול של מינים, שהתאפשר בזכות שיתוף פעולה של חוקרים רבים ממדינות שונות, מצביע על כיוון מבטיח ביותר עבור מדענים המעוניינים להבין לא רק את היכולות של המין שאותו הם חוקרים, אלא גם את מקומו בתמונה הגדולה יותר. יש לקוות שהמחקר של מקלין ועמיתיו יהיה רק הראשון בשורה של שיתופי פעולה כאלו, שיוכלו לשפוך אור על האבולוציה של אספקטים שונים של אינטליגנציה ושל תכונות נוספות.