למנוע את מחלת האפילפסיה

הגורם שבבסיסם של 10־20 אחוז ממקרי האפילפסיה, הוא חבלת ראש. תרופה חדשה נמצאה יעילה במניעת תוצאה קשה זו, וייתכן שתמזער את הנזק המוחי הנגרם כתוצאה מהתקפים בקרב מטופלים שכבר אובחנו כאפילפטיים. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי בארצות הברית ומהאוניברסיטה הרפואית שָׁריטֶה בברלין, מדווחת במאמר שהתפרסם בכתב העת Annals of Neurology, כי תרופה לטיפול ביתר לחץ דם, שנמצאת בשימוש קליני נרחב, יעילה במניעת מרבית המקרים של אפילפסיה הנובעת מטראומה, במודל של המחלה אצל מכרסמים. אם המחקר, המתבצע כעת באופן בלתי תלוי, יאשרר את התוצאות, אפשר יהיה להתחיל בניסויים קליניים בבני אדם בשנים הקרובות.

"הגישה החדשנית הזו, שלפיה אנו מונעים את התפתחות מחלת האפילפסיה, שונה מהטיפול בתרופות הקיימות, אשר מטרתן למנוע את ההתקפים רק לאחר התפתחות המחלה", אומר אלון פרידמן, פרופ' לפיזיולוגיה ונוירוביולוגיה וחבר במרכז זלוטובסקי למדעי העצב באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "לתרופות אלו הצלחה מועטה ותופעות לוואי רבות, כך שאנחנו נרגשים מאוד מהגישה החדשה".

הקבוצה, בראשות פרופ' פרידמן; דניאלה קאופר, פרופ' לביולוגיה אינטגרטיבית וחברה במכון הלן ווילס לחקר המוח שבאוניברסיטת ברקלי; ואווה היינמן, פרופ' מהאוניברסיטה הרפואית בברלין – מספקים לראשונה הסבר כיצד מתפתחת אפילפסיה בעקבות חבלת ראש, שבץ או דלקת מוחית. מחקריהם המשותפים, אשר נפרסו על פני עשור, מצביעים על פגיעה תפקודית במחסום דם־מוח – מנגנון סבוך הבנוי מתאים מסוגים שונים, אשר עוטף את כלי הדם במוח – הנובעת מהטראומה המוחית.

המחקר יכול ליצור טיפולים שונים מאלו שקיימים היום
צילום: שאטרסטוק

"המחקר הנוכחי מציע, לראשונה, מנגנון ספציפי, העומד בבסיסה של התפתחות אפילפסיה בחולים שעברו טראומה מוחית או כתוצאה מתפקוד לקוי של המחסום דם־מוח, ומניעתה האפשרית באמצעות תרופה המאושרת לשימוש על ידי הרשות למזון ותרופות האמריקאית
(FDA)", אומרת פרופ' קאופר.

שימוש בתרופה לוסרטן (קוזאר, בשמה המסחרי) מנע התקפים אפילפטיים ב־60 אחוז מחיות הניסוי, כאשר 100 אחוז מהחיות שלא טופלו סבלו מהתקפים. נוסף על כך, בקרב 40 אחוז מהחיות המטופלות שאובחנו כאפילפטיות, מספר ההתקפים היה כרבע מזה שבחיות שלא טופלו בתרופה. הניסוי הראה כי טיפול קצר מועד, של שלושה שבועות לאחר הפגיעה המוחית, הספיק כדי למנוע את מרבית מקרי האפילפסיה לטווח של חודשים. "אלו הן תוצאות מרגשות מאוד, הממחישות לנו שהתרופה אכן מנעה את התפתחות המחלה ולא רק הפחיתה את חומרת התסמינים שלה", אומר פרידמן.

פרידמן וקאופר משתפים פעולה בחקר תוצאות של פגיעות מוחיות במשך כשני עשורים. מרכז עניינו המחקרי של פרידמן הוא המחסום דם־מוח, אשר במצב תקין מגן על המוח מפני חומרים בעלי פוטנציאל מזיק או מפני חיידקים הנמצאים בדם, וכן מונע זליגת חומרים הנמצאים במוח אל זרם הדם. יחד, הראו החוקרים בעבר, כי קריסת המחסום גורמת לתהליכים דלקתיים ולהתפתחות אפילפסיה. הם בודדו את האפקט של חלבון בודד, המכונה אלבומין, החלבון הנפוץ ביותר בדם.

בשנת 2009 הם הראו שאלבומין פועל על אסטרוציטים, תאי תמך במוח, באמצעות קשירתו לקולטן גורם הגדילה המתמיר בטא (TGF-beta). תגובה זו מעוררת מערכת רב שלבית, המובילה לדלקת מקומית אשר פוגעת בקישוריות המוחית באופן קבוע, וכתוצאה מכך לפעולה לא תקינה של תאי עצב, המאפיינת את מחלת האפילפסיה. הפרסום הנוכחי מדגים כי חסימת פעילות הקולטן באמצעות לוסרטן עוצרת מערכת רב שלבית זו ומונעת את התפתחות המחלה.

חשיבות העדר תופעות לוואי

גיא בר־קליין, תלמיד לדוקטורט באוניברסיטת בן גוריון ושותף למחקר, בחן רשימה ארוכה של תרופות לפני שגילה שלוסרטן (אשר מאושרת לטיפול ביתר לחץ דם בשל היותה חסם של קולטן לאנגיוטנסין (II נמצאה גם כמונעת את פעילותו של קולטן גורם הגדילה המתמיר בטא. הטיפול נמצא יעיל כאשר ניתן במי השתייה של המכרסמים, תוצאה המעידה על זליגת התרופה אל המוח דרך מחסום הדם־מוח, ככל הנראה עקב הפגיעה בו.

קבוצת המחקר של פרידמן, בשיתוף עם ד"ר שלף מהמרכז הרפואי סורוקה, פיתחו פרוטוקול לאבחון תפקודו של מחסום הדם־מוח, אם תקין או פגוע, באמצעות תהודה מגנטית (MRI). שיטה זו תאפשר לרופאים לטפל בלוסרטן כצעד מניעתי בחולים המאובחנים עם חדירות מחסום דם-מוח מוגברת. פרידמן אומר כי המחסום עלול להישאר פתוח למשך כמה שבועות בלבד לאחר הפגיעה, כך שאין צורך בטיפול ארוך טווח כדי למנוע את הנזק.

"במצב הנוכחי, כאשר חולה מובהל לחדר המיון לאחר טראומה מוחית, הסיכון שהוא יפתח אפילפסיה הוא בין 10 ל־50 אחוז. חולים אלו גם נוטים שלא להגיב לתרופות הקיימות לטיפול באפילפסיה". אומר פרופ' פרידמן. "כמו כן, כיוון שפגיעה במחסום דם־מוח גורמת גם לסיבוכים אחרים בחולים, כולל דימומים תוך־מוחיים והפרעות תפקודיות אחרות, יש לקוות שהמחקר שלנו יסייע למנוע סיבוכים נוספים שמהם סובלים החולים".

מחקר זה נתמך על ידי התוכנית השביעית של האיחוד האירופי, קרן המדע הישראלית, קרן המדע הדו־לאומית ארצות הברית־ישראל והמכון הלאומי להפרעות נוירולוגיות ושבץ של המכון הלאומי האמריקאי לרפואה.

במחקר נטלו חלק גם לואיזה פ. קאשו, לשעבר סטודנטית לדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה ברקלי וכעת חוקרת פוסט־דוקטורט במרכז לזיכרון ולמידה של אוניברסיטת טקסס; הסטודנטים לתארים מתקדמים לין קמינצקי, עופר פרגר ואיתי ויסברג מאוניברסיטת בן גוריון בנגב; החוקרים אווה הינמן וקארל שוקנכט מהאוניברסיטה הרפואית בברלין, גרמניה; פול צ'אנג, סטודנט לתארים מתקדמים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי; וחוקרות הפוסט־דוקטורט סו יאנג קים ולידיה ווד מהמכון הלן ווילס לחקר המוח באוניברסיטת קליפורניה ברקלי.