חודש שבועות האופנה הראה: מלחמה, כעס ופמיניזם הם כבר יותר מטרנד

חודש שבועות האופנה שמורכב מארבעה שבועות עוקבים של תצוגות – ניו יורק, לונדון, מילאנו ופריז – נחתם ברביעי שעבר בבירה הצרפתית, מה שאומר שבפתח עונת חורף 2014 אנחנו כבר יודעים מה יהיו הטרנדים המרכזיים שישפיעו על הלך הרוח העונתי, ההיצע בחנויות ובסופו של דבר – על המלתחה של כולנו בקיץ 2015. תפקידם של מעצבי האופנה הוא לחזות מה יתרחש כמעט שנה קדימה, אבל הקיץ האחרון רווי המלחמות ואירועים דרמטיים נוספים השפיעו הפעם ישירות על הקולקציות העונתיות ויצרו שורה של מגמות מעניינות יותר מ"לילך הוא השחור החדש" (צבע שגם הוא, אגב, מסתמן כהצהרה נכונה לקיץ הבא).

דריס ואן נוטן (שבוע האופנה בפריז)

זמן קצר לאחר פתיחת התצוגות החלה המתקפה המערבית המשולבת נגד כוחות המדינה האסלאמית בתום קיץ ארוך של לחימה במזרח התיכון, באוקראינה וברוסיה, ולצד אסונות כמו התרסקות והיעלמות המטוסים המלזיים נוצרה תחושה של כאוס ושל אי ודאות ברחבי העולם. בתקופות כאלה אפשר לצפות להשפעה של מדי צבא על האופנה הפופולרית, ואכן בתצוגות נראו סימנים לכך, למשל כפתורי הזהב שהופיעו על הרבה ז'קטים ועליוניות; אך המצב האולמי חלחל לקולקציות באופן עמוק יותר. זה החל בתצוגה של מארק ג'ייקובס הסוגרת למעשה את שבוע האופנה של ניו יורק והנותנת מדי עונה את האות לפתיחת חודש האופנה. מדי צבא היו בהחלט חלק מההשראות של המעצב האמריקני המשפיע, עם צלליות, חתכים ומעילים עם קונוטציה מיליטנטית, אך הבגדים (ובעיקר דרך ההצגה שלהם) עוררו יותר תחושה של בריחה מאסון נוראי מאשר יציאה דרוכה לקרב. הדוגמניות פסעו בצעדים כבדים ובתאורה ורודה עמומה על רקע בית עץ, כאילו נאלצו לברוח ממנו באמצע הלילה, מצוידות בתיקים גדולים ותרמילי גב וחפות מאיפור. על פריטי הלבוש עצמם נתפרו כיסים עצומים שתכולתם כשל שני תיקי קלאץ' ממוצעים.

התצוגה של פראדה שהתקיימה במילאנו הייתה מעין פרק ב' של המסע, אלא שאת הבית במרכז המסלול החליפו דיונות של חול סגלגל ומאיים למראה. הרבה מאוד קצוות פרומים הגדירו את אִמרות הבגדים, ומערכות לבוש שלמות נתפרו משילובים של רצועות בד רופפות שכמו נקרעו יריעת בד שלמה בלהט יצרים והורכבו מחדש ליצירה שהיופי בה עוכר שלווה, על גבול הכיעור. גם בקום דה גרסון הבגדים נוצרו בתחושה של כעס, עם מעילים גדולים שרוטשו בפראות וחוברו מחדש ליצירת צללית "מדממת", ברוח הצבע האדום ששלט באופן בלעדי בתצוגה. אחרים העדיפו לברוח לתקופות מעודדות יותר או להעביר מסר של שלום: דריס ואן נוטן, גם הוא בפריז, חזר לקיץ האהבה של 1967 ויצר בגדים אווריריים ורוויי צבע לאורח חיים עירוני בסטייט אוף מיינד היפי וחיובי. בסיום התצוגה, על רקע ציוצי ציפורים שהשתלבו במוזיקה האלקטרונית המצוינת של אוסקר אנד דה וולף, נשכבו הדוגמניות על השטיח בדוגמה המיוערת שסימן את מסלול הצעידה, באחת הפינאלות המרגשות של העונה.

מארק ג'ייקובס (שבוע האופנה בפריז)

קום דה גרסון (שבוע האופנה בפריז)

אג'נדה פמיניסטית הפכה גם היא דומיננטית בחודש האופנה האחרון. המאבק לשוויון תמיד נוכח באופנה, ובמידה רבה שבוע האופנה, שבו רבות ממנהיגות בתי האופנה הגדולים הן נשים שיוצרות בגדים עבור נשים, הוא חגיגה פמיניסטית; אך לאחרונה הפמיניזם מאמץ את רוח התרבות הפופולרית הבועטת והבוטה יותר, עם נשים צעירות בולטות כאמה ווטסון וכשחקנית־יוצרת לינה דנהאם, שהשיקה במקביל לתצוגות את ספר הממואר שלה ואף אומצה בחום על ידי מותג הבת של פראדה – מיו מיו. באופן המלבושי נחגגה הנשיות בשני קצוות מנוגדים – מצד אחד במראה שמאדיר את היופי הנשי עם עושר טקסטילי בסגנון וינטג'־מודרני שלא נראה על המסלולים זמן רב (מכת המוות לנורמקור?) ומצד שני – נוחות, בעיקר באגף ההנעלה (ריבוי של נעליים שטוחות). אלה החליפו העונה כמעט באופן גורף את נעלי העקב על המסלולים, עד למצב שעקבי הסטיילטו או הפלטפורמות העבות נראו כחריגות במעט התצוגות שבהן הן כיכבו. באופן התצוגה התבטא הדבר גם בליהוק דוגמניות בקשת גילים רחבה יותר- קירסטין אוון בת ה־44 הייתה הדוגמנית המרכזית בתצוגה של מרי קטרנזו בלונדון, פאלמר והארדינג העלו למסלול נשים בשנות ה־60 לחייהן באותו שבוע האופנה והתצוגה של לנוון בפריז שחגגה 125 שנים לפעילות המותג נפתחה בצעידה של דוגמניות עבר בשנות ה־30 וה־40 לחייהן שעלו על המסלול באיפור מינימלי תחת תאורת זרקורים קשוחה, באנטיתזה לתרבות הפוטושופ.

התייחסויות אחרות לנושא צרמו ברדידותן: במוסיקנו הפרודיה על בובות הברבי של המעצב ג'רמי סקוט הייתה משפילה לקהל הלקוחות של המותג ולדוגמניות עצמן; התצוגה של שאנל, שנערכה על רקע סט דמוי שדרה פריזאית, נחתמה ב"הפגנת אופנה נשית" שבמהלכה נשאו הודגמניות שלטים עם סלוגנים ריקים כמו "טוויד במקום טוויט" ו"גם בנים צריכים להיכנס להריון". את המפגן הובילה הדוגמנית קארה דלווין בצהלות מגפון משועשעות אך חסרות טקט בשל הסמיכות להפגנות המלחמה למען הדמוקרטיה שנערכו באותם הימים בהונג קונג. אופנה יכולה להגיב בדרכים חכמות או מעודנות על שינויים חברתיים, כפי שהוכיחו מעצבים רבים בחודש האחרון; אך כשהדברים נעשים רק על פני השטח כמו בהפגנה המבוימת, התוצאה היא שטחית ומעוררת אנטגוניזם כמו שרק תעשייה שלכאורה מתעסקת בחיצוני בלבד יכולה לזמן לעצמה.