בגדתם? זו לא אשמתכם

לפעמים נדמה שכל הרעיון הזה של מונוגמיה הוא לא יותר מאשר ניסוי בבני אדם. הרי כמה אפשר להזדיין (או בשביל הסחים שבינינו: "לעשות אהבה") עם אותו פרטנר עד שמתחיל לבעור לכם מבפנים על מישהו אחר? חמש שנים? שמונה שנים? שתיים עשרה שנה? חמש עשרה? עשרים ואחת?

די, חאלס. החיים קצרים, וסקס הוא בדיוק כמו אוכל: אנחנו צריכים אותו בשביל לשרוד, אנחנו צריכים אותו בשביל לקום בבוקר עם חיוך, אנחנו צריכים אותו בשביל להרגיש שעשינו משהו טוב בשביל עצמנו, אנחנו צריכים אותו בשביל לקבל את הדרייב לקום כל יום מחדש ולעשות את אותו הדבר שנקרא "חיים", שוב ושוב מההתחלה. אנחנו פשוט צריכים אותו. ברגע שאנחנו מתחילים לדחות על הסף הצעות מיניות שנקרות בדרכינו אנחנו נלחמים ביצר הבסיסי והראשוני של כל חיה בטבע, אבל בעצם – למה? והתשובה לשאלה הזו היא עד כדי כך עצובה שהרבה מאוד זוגות פשוט מעדיפים להמשיך לאונן לבד ולפנטז על השכנה ממול במקום להתמודד עם התשובה: כי ככה לימדו אותנו, כי בסיס התרבות שלנו הוא למעשה מונוגמיה. ככה ראינו שכולם עושים, ובתהליך חיברות ארוך שנים הטמיעו בנו שזה מה שטוב לחברה. אנחנו חשבנו שזה גם מה שטוב לפרט והכלנו את כל הרעיון הזה על החיים שלנו. לכאורה פשוט מאוד, אבל מה לעשות שזה לא עובד? ואם מישהו היה תמים מספיק בשביל לחשוב שהאנושות בעידן הנוכחי יכולה להמשיך לרכב על הסוס הזה, כדאי מאוד שמישהו יקום ויגיד את האמת: זה כבר לא עובד. הפורמט הזה כשל כשלון חרוץ ולא עמד במבחן הזמן. הגיע הזמן למצוא אלטרנטיבה.

ובבגידה אתם משקרים לא רק לבן הזוג שלכם:

ונכון שאולי דור אחד אחורה עוד אפשר היה לראות זוגות נאמנים, אבל היום? בישראל של שנת 2014 זה כבר כמעט ולא קורה. כי ברגע שאת מתחילה לחשוק בקולגה מהעבודה וברגע שאתה מתחיל לפלרטט עם האימא של החבר של הבן מהגן, אתם מבינים שמשהו בשיטה לא עובד ואז מוצבות בפניכם שתי אפשרויות, כל אחת יותר גרועה מהשנייה: או להמשיך לעצום את העיניים ולהזדיין פעם בחודש (במקרה הטוב) עם בן או בת הזוג שלכם ולאונן מדי יום על אובייקט אחר; או להתחיל לבגוד ולהישאב לתוך גיהינום של שקרים ושנאה עצמית. אם בחרתם באופציה הראשונה מהר מאוד תרגישו איך התסכול מחלחל לכם לנשמה ואיך החיים (הקצרים רבותי, הקצרים) הולכים ונמסים לכם מול העיניים. אם בחרתם באופציה השנייה, אולי תחוו ריגוש ועניין אבל ייסורי המצפון יאכלו לכם את כל התאים בגוף. אבל חשוב שתדעו שאתם לא אשמים, כי זה מה שהסבירו לכם שטוב בשבילכם ואתם הלכתם אחרי השקר הגדול בלי לשאול שאלות ובלי למחות, בלי להתמרמר ובלי לזעוק.

[tmwinpost]אז מה הפתרון? הנה עוד אמת אחת מצערת: הפתרון עדיין לא נמצא. יש זוגות שיבחרו בנישואים פתוחים (סוג של סיוט בפני עצמו), יש זוגות שיעברו לפורמט של אורגיות (קטע שלא מתאים לכולם, בלשון המעטה) ויש זוגות שפשוט יגידו לכם שעם השנים הלבידו הולך ונחלש וכל מה שבא לכם זה לבלות את העשורים הנותרים עם הבנאדם שהתחתנתם איתו ועשיתם איתו ילדים.

בכל הסיפור הזה רק דבר אחד ברור לי כשמש: אני לא רוצה שהילדה שלי, שהיום בת שש וחצי, תסבול את השיט הזה. אני לא רוצה שהיא תחייה בתוך בליל של נורמות מטופשות שכבר לא קשורות לכלום ותהיה חלק ממסכת התסכול והצער שרוב הזוגות עוברים. נכון, סה לה וי, אבל יש סיכוי שאפשר גם אחרת.