עפים על החיים, מתנשאים על חברים: חוויות נוטפות זיעה ממרתון תל אביב 2015
בזמן שחברי המערכת העדיפו לישון, יצאה עיתונאית אחת אמיצה לשעתיים ועשר דקות של שיכרון חושים במרתון תל אביב. הנה מה שפספסתם
בזמן שהתהפכתם מתחת לפוך, מנסים למצוא בעין עצלה את השלט של המזגן בשביל לכבות את החימום (אלוהים, האם ישנו עד אוגוסט?), יש אנשים שכבר נגסו בחטיפי חלבון, מרחו משחת בנגיי על התאומים, נתנו כיפים אחד לשני ופינקו את צומת נמיר בסמוחטות של מאמץ. מרתון תל אביב השנתי, אותו מאורע שמזכיר לכולנו שעם ישראל אינו מפולג לימין ושמאל, לאשכנזים וספרדים ולחילוניים ודתיים – אלא לספורטאים ולשמנים – יצא לדרך. 35 אלף רצים החליטו לוותר על היקיצה הטבעית של שישי ולהסניף קצת אדרנלין ובתי שחי זרים במאורע שגורם לכל שותי הקפה להרגיש בטטות אדם, ובצדק: כפי שכבר ציינתי בעבר, קהילת הרצים היא קהילה קצת מתנשאת. זאת אומרת, אנחנו לא רק עושים כושר, אנחנו גם מאובזרים לתפארת עד רמת התחתונים מנדפי הזיעה והגרביים האולטרא-טכנולוגיות שהופכות את הצ'יז לאנרגיה מתפרצת. אנחנו לא רק מאובזרים באנרגיה, אנחנו מאובזרים גם במנטרות, כי אין עלינו! ואין על החיים האלה! ורוץ, מוטי, רוץ, תחשוב שאשתך רודפת אחריך!
אז כן, גם אני רצתי במרתון. אמנם בחרתי את המסלול של חצי המרתון – 21 ק"מ בלבד (חשים את ההתנשאות שלי? הזהרתי אתכם) – אבל זה לגמרי הספיק לחברי המערכת, שככל הנראה רואים את אלנבי בשישי בשבע בבוקר רק אחרי לילה בבלוק. איזה אנשים עלובים, בחיי. המקצה שלי הוזנק לקולות של צופרים ומחיאות כפיים. אנשים הביאו משפחות, מעריצים, תינוקות שהולבשו בחולצות עם הכיתוב "אני פה בשביל אבא", וזה גרם לי לשנוא עוד יותר את חברי המערכת, שגם בעבור סכום מכובד לא יעמדו על נמיר עם שלטים ממותגים וזמבורות. נו טוב, הם אמנים.
ההתחלה היא קלה, כיפית, ומרגשת. יש משהו בריצה הקבוצתית הזו שגורם לך לפתע לחבב את העם שלך. את האחדות, את הנחישות, את הדאגה לזולת. עד שהם מתחילים להפליץ, ואז מבינים שבני אדם הם אגואיסטים גדולים. זה החל בקילומטר הרביעי והמשיך עד לשמיני. אולי הם בסה"כ ביקשו לפתוח מבערים אחוריים. אולי הם מנסים להביס את המתחרים. לא עבד עלי. אותי לא מחסלים עם גזים. אני יהודיה משודרגת.
כל מי שרץ יעיד שאחרי עשרה קילומטרים מתחיל ההיי האמיתי. בטח כשזה קורה בשדרות רוטשילד, שם אפשר לצפות בכל שותי הקפה המנומנמים מביטים בהערצה במי שהצליח לפתוח את הבוקר במסע ארוך במקום באספרסו קצר. חלקם שיחררו נחירות בוז, אבל הבנתי לליבם. די הרסו להם את ההליכה לנחמה וחצי. אחד מרצי המרתון המקצועיים שהגיעו מקניה חלף על פני במהירות של צ'יטה על סטרואידים. בואנה, הם יותר מהירים מגט טקסי. חשבו פעם לשים מושב על גב של קנייתי? אולי אנסח פטנט.
איך תבינו שאתן באמת בכושר? כשאחרי 13 קילומטרים אתן מצליחות לצלם סלפי תוך כדי ריצה. נכון, זה מטופש כי אפשר להיכנס בטעות ישר לעכוזו של הבחור שעל גב חולצתו כתוב "אמא, למה רשמת אותי לחוג הזה?” (אתה בן 50, מותק, תפסיק להאשים את אמא), אבל תמיד נחמד להעיר מישהו בווטסאפ מתנשא. אה, אתה עוד ישן? איזה קטע. אני במרתון, שמת לב? סורי, תחזור לישון, גוש בשר עצל ונטול תכלית. אני אשלח עוד תמונה מהקילומטר ה-18.
בשלושת הקילומטרים האחרונים מתחילים לראות אנשים מעולפים בצידי הדרך. יתכן והגוף האנושי באמת לא מחבב את השטיקים שאנחנו מארגנים עבורו. כ-90 רצים נזקקו השנה לטיפול רפואי (נכון לעכשיו שניים מהם במצב קשה). לזכות מארגני המרתון ניתן לומר שהם עושים הכל כדי שזה לא יקרה: המון עמדות מים שמחולקים לרצים, עמדות עם משקאות אנרגיה לאלה שחווים נפילת סוכר והקדמת זמן ההזנקות כדי להתחמק מהחום, שגרם להפסקת המירוץ בשעה 10:30. ולמרות הכל, גם שנה הבאה נקום מוקדם מדי, נאכל מוזר מדי ונתלבש מתלהב מדי. כי מדובר באירוע שמקבץ את כל מופרעי הארץ יחדיו – לחגוג את עצמם, לחגוג את החיים, לשכוח מהכל ופשוט להכנס לטראנס של אדרינלין. ומי שלא רץ, פשוט לא יבין.