שאלוהים ייקח אותך: הקללות בתנ"ך קצת יותר קשוחות מ"יא מניאק"

התנ"ך, הלוא הוא ספר הספרים והמקור הקדום של החוכמה היהודית לדורותיה, יכול ללמד אותנו רבות. על מוסר, על אמונה, על מהות ועל הרוח. אה, ועל קללות. הרבה הרבה קללות. כמה כיף לחשוב שגם לפני אלפי שנים ישבו חכמינו זיכרונם לברכה והתפלפלו בגרסה המקראית של "לך תזדיין".

מרבית הקללות בתנ"ך מרוכזות בספר דברים, בפרשת "כי תבוא", שמכילה את "הברכות והקללות". בפועל היא מתארת את ה"חוזה" שנחתם בין האל לבני ישראל, וכמו בכל חוזה, מבהירה מה צד ב' (בני ישראל) מקבל מצד א' (או צד ה').

הפרשה מאיימת יחסית לרוב התנ"ך – המילה "ברוך" מופיעה בה רק שש פעמים, בעוד המילה "ארור" מופיעה 18 פעם. במסגרת הקללות התנ"כיות, רצוי להתמקד במילה ארור, שמשמעותה "מקולל", הפועלת כהבטחה לקיום הקללה שבאה אחריה. למשל, "א ָרוּר א ָתָּה בָּעִיר וְא ָרוּר א ָתָּה בַּשָּׂדֶה", קללה שמכסה בערך את כל הפינות שבהן אתה יכול להיות מקולל.

למעשה, נדמה שההבדל המהותי בין הקללות הדלות של ימינו לאלו התנ"כיות מתבטא בפירוט ובאריכות. בעוד רובנו מסתפקים ב"יא מניאק" או סתם "זבל" דל, בתנ"ך דואגים לכסות את העניין. הפסוק "א ָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי א ָדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" מכיל בתוכו את ילדיך, את כל יצירתך ואפילו את הצאן ; "א ָרוּר א ָתָּה בְּבֹאֶךָ וְא ָרוּר א ָתָּה בְּצֵאתֶךָ" די סוגר את כל הפינות. ו"יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה, אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" פשוט לא משאיר לך פתח מילוט.

הקללות של התנ"ך די אכזריות, כי בניגוד לאלו של ימינו, הן לא רק מלכלכות את שמו או תוקפות את אישיותו של המקולל, אלא מבטיחות לו זוועות כאלו ואחרות. לעזאזל, נסו לאחל למישהו "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם א ָחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ", בלי להידקר.