ריו של היום

אם תבקשו מברזילאי לתאר את ריו דה ז'נרו, הוא בוודאי יצטט בתגובה את שירו של ז'ילברטו ז'יל, כוכב הפופ הברזילאי שהפך לשר התרבות: "Rio de Janeiro continua lindo" ("ריו דה ז'נרו ממשיכה להיות יפה"). אכן, למרות שלל בעיותיה – האלימות, הסמים, השסע בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, ורמות העוני המזעזעות – אין להכחיש את יופיה הטבעי המסנוור של העיר. בגן העדן הטרופי הזה, בין הצוקים הנישאים ליערות הירוקים, חיים שישה מיליון וחצי תושבים, וכאן משתרעים גם כמה מהחופים הזוהרים בעולם, בהם קופקבנה, לבלון ואיפנמה, שהתפרסם בשנות החמישים בזכות שיר הבוסה נובה "הנערה מאיפנמה".

גולת הכותרת של העיר – המכונה בפי תושביה cidade marvavillhosa ("העיר הנהדרת") – היא פסל ישו המושיע, דמות בטון מופלאה המתנשאת מעל העיר ונראית כמעט מכל פינותיה. אבל זהו רק אחד מאתרים נפלאים רבים שיש לעיר להציע. וכאילו אין די ביופייה הפיזי, ריו גם מתברגת בקלות ברשימת הערים התוססות בעולם, וידועה במסיבות הנמשכות כל הלילה, בסצנת תרבות מובילה ובאווירת הוללות חסרת מעצורים. ריו היא, ללא מתחרים, בירת התרבות של ברזיל.

פסל ישו המושיע משקיף על העיר (צילום: shutterstock)

ריו משנה בימים אלו את פניה. העיר זכתה לארח שני אירועי ספורט מהחשובים בעולם – שלבי הגמר של מונדיאל 2014 (ביוני-יולי) והאולימפיאדה ב-2016. קדחת השיפוצים כבר נראית ברחבי העיר, המתמרקת ונבנית לארח את מאות אלפי הצופים, שאמורים לזרום לכאן בשנים הקרובות. ברזיל הקצתה 13 מיליארד דולר לפרויקט שיקום מתקני הספורט, וכבר ישנן הפגנות מחאה רבות ברחבי ברזיל נגד הממשלה על ייעוד סכום אדיר זה לאירוח המשחקים, במקום השקעתו בשכבות החלשות. שכונות העוני הנודעות, הפאבלות, זוכות בימים אלו לביקורים דחופים של המשטרה, המנסה לנקותן מסמים, פשע ואלימות, שהיו לסימן ההיכר שלהן. כמו כן, אצטדיון המרקאנה המפורסם עובר אף הוא שיפוץ מסיבי. ללא ספק, ריו של היום, תהיה שונה מזו שלאחר האולימפיאדה ב-2016.

תרבות הקריוקה

המבקרים בריו יכולים ליהנות בעיר מטעמים שונים, כל אחד לפי נטיית לבו. אוהבי המוזיקה יוכלו ללכת מדי ערב להופעה של מוזיקאים צעירים, מהמוכשרים ביותר בברזיל; בטלני החופים יוכלו לשרוף ימים שלמים בהתמכרות לשמש ולים על חופי העיר שאינם נגמרים; חובבי האדריכלות יוכלו להתפעל מהאלגנטיות של מרכז העיר. אחרי שנים של הזנחה, אחוזות פאר ישנות זוכות לשיפוץ ולשחזור והופכות למוזיאונים, למרכזי תרבות, למסעדות ולמועדונים מסוגננים; ואיך אפשר שלא להזכיר את עברה המפואר של ריו בעולם הכדורגל? למעריצי הענף יש הזדמנות פז לקפוץ לביקור באצטדיון האגדי מרקאנה, ולדרוך על אותו דשא שעליו רץ ובעט פלה, מלך הכדורגל הברזילאי.

לקריוקאס, תושבי ריו, יש מוניטין של מאצ'ואיזם. אבל העיר דווקא מככבת בקרב קהילת הגייז העולמית, ואף הפכה בשנים האחרונות ליעד נחשק עבור הומואים ולסביות. מצעד הגאווה השנתי, המתקיים בדרך כלל בחודש יולי בחוף קופקבנה, הוא אחד המצעדים הגדולים והססגוניים מסוגו בעולם. הקריוקאס גאים לתאר את עירם ככור היתוך של תרבויות, והם צודקים. בריו חיים מהגרים מכל קצוות ברזיל, ואליהם מצטרפות קהילות גדולות של מהגרים מאנגולה, מיפן, מסין ומגרמניה, בין השאר. אפשר בקלות לאכול סושי ביום שני, לרקוד סמבה ביום שלישי, ללכת למופע בלט ביום רביעי ולקנח במנת דים סאם ביום חמישי.

עיר אחת שהיא שתיים

אבל ל"עיר הנהדרת" שתי פנים. זוהי עיר מחולקת וסכיזופרנית, כפי שייווכח כל תייר שייצא לרגע מבועת החופים. לצד היותה אחת הערים היפות בעולם, היא גם אחת הערים היותר מפולגות ונטולות שוויון, עיר שבה עוני משווע ועושר חסר גבולות חולפים זה ליד זה ברחוב מבלי להחליף מבט.

המציאות היומיומית של רוב הקריוקאס שונה מהחזות הזוהרת המוצגת בעלוני התיירות. רובם הגדול של התושבים אינם הולכים כלל לים – הם עסוקים מדי במלחמת הקיום. עשרים אחוז מתושבי העיר – כמיליון בני אדם – חיים בפאבלות (favelas), שיכוני עוני מוכי הזנחה ואלימות, הנשלטים בידי ברוני סמים חמושים או בידי משמרות פרטיים צבאיים למחצה, שמבקשים לעשות צדק מבעד לקנה של קלשניקוב, ומתעמתים עם כוחות המשטרה המנסה "לטהר" את השכונות המוזנחות.

גם מחוץ לפאבלות, רבים סובלים מהיעדר ביטחון אישי או לפחות מתחושה של העדר ביטחון אישי, תחושה שחודרת כמעט לכל היבטי החיים. הגדרות החשמליות העצומות המקיפות את שיכוני היוקרה הראוותניים בעיר, בשכונות החוף איפנמה ולבלון, הן תזכורת מתמדת לכך שלא הכול נפלא כאן.

פאבלה טיפוסית (צילום: shutterstock)

ריו היא, ללא ספק, עיר דקדנטית. מתכנניה קיוו ליצור את "פריז הטרופית", אבל במחצית השנייה של המאה ה-20 היא הלכה והתנוונה בהדרגה. כיום, חזותה היא בליל של מגדלי דיור מכוערים ושכונות פחונים מזוהמות. מאז שאיבדה ריו את כתר הבירה לברזיליה ב-1960, עזבו מפעלי התעשייה בהדרגה ובמקומם הגיעו פושעים וסוחרי סמים. אך מלבד האלימות, יש תחומים נוספים בעיר שיצאו מכלל שליטה: השירותים החברתיים, מערכת אכיפת החוק, הזיהום הסביבתי שהולך וגובר; שפע בעיות שלבטח היו מכריעות עיר פחותה מזו.

אבל ריו דה ז'נרו יכולה להן. היא לא איבדה שמץ מכוח המשיכה שלה או מהתקווה שלה לעתיד טוב יותר. לקריוקאס יש כושר עמידות גבוה, והם תמיד שואפים לראות את הצד הטוב של החיים. הם בעלי יכולת מופלאה להתגלגל מהרגעים הרעים לטובים בעזרת ה-jeitinho, "הדרך הקטנה". אותה תכונת ערמומיות שבזכותה מצליחים המקומיים לדלג בקלילות מעל הטרדות והמכשולים של החיים: לעקוף תור, לשקר שקרים קטנים לבנים ולהשתמט ממטלה לא רצויה בלי להתחשב בתוצאות. אחריות אזרחית איננה קונספט מאוד מקובל פה. לכן, אל תתפלאו אם יזמינו אתכם לארוחה, ואחר כך ישכחו מזה לגמרי. עם זאת, ל-jeitinho יש גם צד חיובי: הודות לו הקריוקאס צולחים את מהמורות החיים וחיוך תמידי על פניהם.

עניין לא גמור

אולם, דרוש יותר מ-jeitinho כדי לפתור את בעיותיה של ריו. העיר מצויה עכשיו בפרשת דרכים והסימנים נראים מעודדים. השלטון המקומי עושה כל מאמץ להילחם בפשע ביד ברזל, למגר את השחיתות ולעורר לחיים את השירותים הציבוריים, ואף אוכף מדיניות חדשה ברוח זו. הוא גם מקיים קשרים הדוקים עם נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, שמונתה לתפקיד ב-2011 ושמה לה למטרה לבער את השחיתות במדינה הגדולה הזו.

העתיד נראה כעת יותר אופטימי, אולם ימים יגידו אם מאחורי הרוחות החדשות של רוסף ישנן גם כוונות אמיתיות ויכולת ביצוע, או שזו פשוט רטוריקה ריקה, מהסוג שכל כך רגילים אליו כאן. בינתיים, למרות הכול, ריו דה ז'נרו ממשיכה להיות יפה.