מתי לעזאזל כולם נהיו כל כך מרוכזים בעצמם?

סנדקים אף פעם לא חסרו לרומנטיקה. שייקספיר, ג'ורג' ברנרד שאו, ניק הורנבי, אפילו ג'אד אפאטו הפך כבר לסנדק שכזה, שעזר לנו להבין איך גברים תפסו רומנטיקה. רומנטיקה היא הדבר הזה שהזדחל לחיי גברים בדיוק כשהם לא שמו לב, הטיל להם ביצים במוח, וכשהן בקעו הן הכריחו אותו להתנהג כמו טיפשון מאוהב. אבל סנדקיות לא ממש היו. כלומר, היו כמובן ג'יין אוסטן והאחיות ברונטה ואפילו לואיזה מיי אלקוט העצית משהו, אבל הן כתבו על עולם שנראה היום חייזרי. היה גם כמובן כל הפלח המתיש של אמניות הדִבשה הדביקה, דניאל סטיל וג'קי קולינס. אבל מה על החלק שיגיד שאהבה זה לא רק עניין כואב ויפהפה, אלא גם מצחיק ומגוחך ואנושי ופגום לגמרי?

ואז הגיעה נורה אפרון, עם "כשהארי פגש את סאלי", "יש לך מייל" ו"נדודי שינה בסיאטל", על השנינות הניו יורקית העוקצנית שלה והאמונה הבסיסית שמותר לענוד את הלב על השרוול, מקסימום הוא יתלכלך קצת. היא הייתה לסנדקית של כל אלו שחשבו בסתר שנשים יכולות להניע את סיפורי האהבה שלהן בעצמן ולהתרחק מהדימוי השברירי של נערות מחכות בחלון, ממוללות ממחטות רקומות ומכורות בסתר למלחי הרחה. סוף סוף היה לבנות, לנערות, לנשים על מי לומר "גדלתי עליה". בלי נורה אפרון אין "בנות", אין "מינדי", אין "מרוששות" או "ברוד סיטי"; גם לטינה פיי, איימי פולר, ג'וליה לואי דרייפוס או איימי שומר היה שביל פחות מרוצף לדרוך עליו. היא הייתה הסנדקית. טינה פיי אולי אמרה ב"רוק 30", "דייטינג מעל גיל 35? הנה ספר העזרה העצמית 'הסתירי את הזרועות, הסתירי את הזעם'", אבל לפניה הייתה אפרון שהכריזה "אני שונאת את הצוואר שלי".

אבל משהו הלך לאיבוד בדרך. לינה דנהם, יוצרת "בנות", תהיה הראשונה להודות שנורה אפרון היא זו שבעקבותיה היא ניסתה ללכת. בדרכה המילניאלית והמלאה בעצמה, היא גם עשתה את זה. אפשר להתעקש לראות בדנהם מעין אפרון על ספידים ועל ציפרלקס, מהירה יותר, שטחית יותר, מאמינה באהבה אבל מתקשה לעשות את התנועות הנכונות. אבל גם כשדיאבלו קודי ("ג'ונו"), מינדי קיילינג או דנהם מתעסקות בדיוק באותם נושאים שאפרון התעסקה בהם, חסר איזה חלק משמעותי.

אפשר למצוא שאריות אפרוניות ב"מינדי", ב"הכי גרועים שיש", ב"איך פגשתי את אימא", ב"בנות" או ב"רגעים קטנים של אושר" – בעיקר במנגנונים שמניעים את העלילות. אבל הדמויות כבר בלתי נסבלות, מרוכזות בעצמן, אפילו מרושעות. זה בסדר שיש פגמים, כולנו פגומים, אבל מה עם שאר הרוח? למשל, אין סיפור אהבה יפה אחד ב"בנות", כולם משתמשים בכולם בשביל לתקן משהו בדימוי העצמי העקום שלהם; כולם פוגעים בכולם כי הם מוכרחים להישאר נאמנים לעצמם, שזו פשוט דרך אחרת לומר שהם מצאו דרך נקייה להיות שמוקים ולצאת מזה בלי לקחת אחריות. מה קורה פה, מתי כולם הפכו להיות אנוכיים כל כך?

ההתבגרות המאוחרת, הפרעות הקשב, הטכנולוגיה שמעצבת את היומיום, ההתפרקות של מבנה המשפחה ההטרונורמטיבי – כל אלו צריכים, חייבים, למצוא את הדרך אל העיסוק שלנו במהי רומנטיקה של שנות ה־2000; אבל עוד לפני הרומנטיקה – איפה האהבה הגדולה? הכוח המניע המוריד גשרים מעל תהומות, שמוציא אותך מעצמך? זה הלך לאיבוד בדרך. נשארנו עם הציפרלקס ביד, מודאגים מהמימוש העצמי המתעכב, לא פנויים מספיק בשבילה. המייל הרומנטי ההוא, אם יגיע אי פעם, בטח יגיע אוטומטית לתיבת הספאם.