גאווה לאומית

הבנתי שיש בי יסוד פשיסטי ביום שראיתי לראשונה שתי נבחרות עולות למגרש עם שחקנים שדומים אחד לשני בתווי הפנים ובשמות המשפחה, וזה הסב לי נחת. זה קרה בקיץ 88', גמר היורו, בסלון של ההורים. הולנד ניצחה את ברית המועצות עם הגולים של ואן בסטן וחוליט, ואני – תוך התעלמות מכך שחצי מנבחרת הולנד היו בכלל שחקנים סורינאמים – הרגשתי שהחיילים על המסך מסודרים בדיוק כפי שהם צריכים להיות. שקלפי העולם חולקו נכון. מאז זה לא עוזב אותי, ובכל פעם שהמצלמה עוברת על פני שחקני נבחרת שבדיה בעת שירת ההמנון וכולם נראים כמו דייגים נורדים יצוקים – טוב לי ממש.

הדבר הכי כיף במונדיאל זה שלא צריך להבין בטקטיקה וכדורגל בשביל לדעת מה הקטע של כל קבוצה. בליגת האלופות זה הרבה יותר מעיק, כי לך תזכור שהאופי של דורטמונד זה הגנה חזקה ויציאה למתפרצות וששחטאר דונייצק מתמחה במשחק אגפים. ובכלל, איך נראה משחק אגפים? יש פרצוף לדבר הזה? כי כשזה מגיע לנבחרות לאומיות, העסק פשוט מאוד. האופי של כל נבחרת זהה לסטריאוטיפים השכיחים על המדינה שלה: נבחרת ברזיל משחקת בשמחת חיים תמידית אבל גם בחוסר אחריות, הגרמנים מדויקים ואנליטיים, איטליה נראית כמי שמעדיפה סטייל על פני יעילות, ההולנדים משחקים פתוח ומשוחרר והאירנים מתאבדים על כל כדור. אין חוכמות. יש כמה נבחרות עמוסות מהגרים שמתעתעות, למשל בלגיה שהסגל שלה נראה יותר כמו הקאסט של "יום החצאית" מאשר הנכדים של הרקול פוארו, אבל זה לא באמת משנה. הדבר היחיד שצריך לדעת לגבי בלגיה במונדיאל הזה הוא שאם נקלעתם במקרה לשיחת סלון של מביני עניין – זרקו משפט בסגנון "בלגיה הולכת להפתיע, שמעו מה אני אומר" ותצאו ספצים.

יש משהו מרגש במקבץ של 11 אנשים מאותו לאום ועם אותם בגדים שעומדים בשורה. חשבו על נבחרת ישראל למשל. איזו חמודה היא נראית כשהמצלמה עוברת על פני השחקנים בזמן "התקווה" ואיזה קולים נראים דודו אוואט, נאתכו, רפאלוב והשאר. בלי המדים הם נראים כמו סתם אנשים מדכאים בתור לביטוח לאומי. פתאום אני מבין למה אנשים עם תאומים ושלישיות מלבישים אותם זהה, למרות האזהרות החוזרות ונשנות מצד זיוית אברמסון, אחי יותם ושאר צוות "קשר משפחתי" על ההשלכות שיש לזה על הילדים. הגיע הזמן לומר את זה, ובגאון: המונדיאל זה האירוויזיון של הסטרייטים.