דפני ליף: "אנחנו דור שנכפה עליו לנדוד"

אנחנו דור שנכפה עליו לנדוד. לא תהיה לנו פנסיה. אין לנו יציבות תעסוקתית. אנחנו לא יודעים איפה נגור בעוד חמש שנים מהיום. אנחנו חיים בתקופה שבה שום דבר אינו יציב. לא האזור שבו אנחנו חיים, שאומרים לנו כל הזמן שיש סיכוי שמחר נמות בו, לא השיטה הכלכלית שמכתיבה כל פרט במרחב שלנו וקורסת לתוך עצמה, לא החלומות שהבטיחו לנו ונשברו כבר בצורה זו או אחרת. ומה אחר כך? אנחנו לא יודעים. אנחנו דור שנודד כדרך חיים, בלי שבחרנו בזה בכלל. אף אחד לא שואל אותנו אם נוח לנו, אם השיטוט הבלתי נגמר הזה מיטיב ובונה או מייצר חרדה וחוסר ביטחון בלתי נגמרים.

איור: נעם וינר

הנדודים האלו הופכים אותנו לאנשים ערים. אנחנו נאלצים לשאול את עצמנו ברצינות לאן אנחנו רוצים להגיע. מה באמת חשוב? האם הנדודים האלו יכולים להפוך להיות מנוע חזק ובלתי מתפשר ליצירת המציאות של עצמנו? הרי בסופו של דבר השגרה והנוחות מייצרות קיפאון. ההרגל הוא מסוכן עד מאוד. זו לא המצאה שלי. אז הוציאו אותנו לדרך בלי לשאול אותנו. ללא יציבות, עתיד או ביטחון. אבל יצאנו לדרך. זו האמת. עכשיו, המשימה שלנו היא לדאוג לכך שכל צעד קדימה יהיה צעד שבו אנחנו בוחרים. שהדרך תתעצב מרגע זה ואילך לפי הערכים והחלומות שלנו ולא של אף אחד אחר. ומאחר שאין לה מפה או יעד ברור, תהיה לה רק מטרה אחת: לצאת לחופשי.