זרים בעיר: כוכבי "העיר הזאת" לא נכנעים אל מול המפגינים הפרו-פלסטינים

"לילה, סערה, 11 בדצמבר/ נשארתי במשרד עד מאוחר, כי אני גבר/ כוס שיכר, ביד סיגר, שלט מזל טוב על הדלת/ גם כן יום הולדת". במונולוג הפנימי הזה נפתחת ההיפ־אופרה הנוארית "העיר הזאת", המחזמר הבלשי של חברי "המופע של ויקטור ג'קסון". יש בה את כל המאפיינים שהייתם מצפים לקבל מפילם נואר סטנדרטי – בלש פגום אופי, פאם פטאל אדומת שמלה, עיר שחורה ומושחתת לשחק בה וקונספירציה גדולה מהחיים. וראפ. יש שם גם ראפ.

השילוב התמוה הזה, ילד כלאיים של ראפ בעברית, תיאטרון, קומדיה ופילם נואר, הפך ללהיט. הצגת הפרינג' שהחלה בתיאטרון האינקובטור הירושלמי רצה כבר שנתיים ועדיין ממלאת אולמות ומפתיעה צופים, כי – נו באמת, מי מצפה שזה יישמע כל כך טוב? יוסף סירטיש (עמית אולמן), איציק פצצתי (עומר מור) וג'ימבו ג'יי (עומר הברון) כותבים ויוצרים היפ הופ כל כך מוצלח שהוא מצליח להשכיח אפילו את הצל. יחד עם השחקנים דורית ליליין ורוני אראל, השלישייה הרימה מחזמר שמהווה מחווה ופארודיה כאחד לז'אנר הנואר.

אם תשאלו את ג'ימבו (שמשחק בהצגה את עוזרו של הבלש ג'ק ודמות מסתורית נוספת), החיבור בין הז'אנר הכל כך אמריקאי הזה לחום הכל כך ישראלי ולקצב הכל כל שחור אינו מוזר בכלל. "המטרה שלנו היא ליצוק תוכן מקומי לתבניות כלליות", מספר הראפר. "בקטעי הראפ למשל, אנחנו לא שרים על יריות ברחובות כי אצלנו לא יורים ברחובות. אנחנו לא בקומפטון. ואם אנחנו עושים פילם נואר, אז יהיו בו רמיזות לישראל. השילובים האלה בין עולמות שלא בהכרח נראים קשורים זה לזה, מאוד בסיסיים בפוסטמודרניזם. למקם את התרחשות המחזה בניו יורק של שנות ה־40 הרגיש פחות טבעי עבורנו".

אוקי, אז סימנתם וי על הישראליות, אבל מה הקשר בין ראפ לסרטי נואר?

"הז'אנר שהתעסקנו בו הוא 'הבלש האפל', שממנו צמחו סרטי הנואר. הגישה של הבלש בז'אנר הזה מאוד ראפרית באופייה. יש דמיון מסוים בין הציניות והקשיחות של הבלש לבין הגישה הראפרית, זו שמלאה באגו ובחשיבות עצמית. בשני המקרים מדובר באנשים שיכולים לדרוס אחד את השני בלי חשבון, והכל במסגרת חוקי המשחק".

ההצגה הפכה לרלוונטית יותר בעיניך בצל אווירת טרום מלחמת האחים בישראל?

"בנט (הפאם פטאל, מ"ש), שרה בהצגה: 'כמה שנאה/ קיתונות של בוז וטינה/ נשפכים הלילה/ כמה אהבה יש בעולם/ הרבה פחות משנאת חינם'. המילים הפכו פתאום מאוד רלוונטיות. אבל זאת לא חוכמה, אפשר לקשר אירועים במציאות לכל טקסט שהוא מעט כללי באופיו".

יש קשר בין העיר המושחתת שאתם מתארים בהצגה לבין תל אביב?

"לא חשבנו על ישראל בכלל כשכתבנו את המחזה. הושפענו ישירות מפילם נואר. הטקסט של 'העיר הזאת' מקבל הרבה משמעות דווקא ביחס לאדינבורו, שבה אנחנו נמצאים כעת. כתבנו על עיר מגעילה, דוחה, מושחתת ורעה. כשאנחנו שרים את השירים האלה פה הם מתקשרים למצב ולמקום באופן טבעי".

יש סיבה לכך שאדינבורו זוכה לאותם קיתונות של בוז. עם הצלחת ההצגה בישראל הבינו היוצרים שיש להם משהו גדול בידיים. המחזמר תורגם לאנגלית ולפתע הפילם נואר והראפ חזרו לשפת המקור שלהם. אחרי מספר הופעות גישוש בצ'כיה הגיעה הבשורה כי הם זכו למקום מכובד באדינבורו פרינג' פסטיבל עם מספר נאה של הופעות בסקוטלנד לאורך חודש אוגוסט. הפסטיבל, שמארח מדי שנה מגוון הצגות פרינג' מרחבי העולם ובו מבקרים שלל סוכני תיאטרון, היה אמור להיות המקפצה המשמעותית להצגה הצעירה והמבטיחה. ואז החל צוק איתן.

כמו אמנים ישראלים רבים, גם חברי "המופע של ויקטור ג'קסון" גילו שכשהתותחים רועמים, המוזות לא שותקות מיוזמתן, אלא מושתקות. כך קרה עם "העיר הזאת", שהורדה מהבמות באדינבורו לאחר הצגה רשמית אחת בלבד. הם לא עשו עבודה רעה, למעשה התגובות מהקהל היו נהדרות, אבל הם כן היו, איך לומר זאת, ישראלים. פעילים פרו־פלסטינים הפגינו מחוץ להצגה בטענה שכל הצגה שמקבלת מימון מגורם ישראלי רשמי ראויה להיכלל במועדון הכבר לא ממש אקסקלוסיבי של החרם התרבותי על ישראל. ההצגה, שבדומה להצגות ולאמנים רבים הפועלים מחוץ לישראל, מקבלת מימון חלקי ממשרד החוץ, עובדה שעשתה הרבה רעש ברגע שהתגלתה. אותו רעש הרתיע את בעלי אולמות התיאטרון, וכך אחרי הופעה אחת בלבד איבדו חברי ההצגה את מקומם ונאלצו להתחיל לחפש מיקום חלופי למופע, שמגיע קומפלט עם שק של צרות שאף מארגן לא רוצה.

"זאת תחושה מאוד קשה", מספר ג'ימבו. "ביטלו לנו הרבה הופעות, תיאטרון האינקובטור הפסיד כסף. פתאום מה שמגדיר אותי זה שאני יהודי וישראלי, דברים שבארץ אני בכלל לא מתייחס אליהם. זו אווירה כבדה. מעולם לא היינו במצב כזה, אפילו לא ממש דיברנו בינינו על פוליטיקה קודם לכן".

ואולי הדעות שלכם בנוגע למבצע לא כל כך שונות מאלה של המפגינים.

"יש מספר דעות שונות בתוך הקבוצה. חלקנו יותר שמאלנים, חלקנו יותר ימנים, אבל מה שהצלחנו להסכים עליו זה שלא היינו מבטלים הופעה באף מדינה בעולם. אין שום סיבה שבישראל לא יופיעו אמנים פלסטינים או צפון קוריאנים. לא צריך להיכנס למחלוקת פוליטית כדי להבין שהזכות להופיע היא דבר מאוד בסיסי שנלקח מאיתנו".

היית אומר שהמפגינים הצליחו במשימתם?

"בטח. הם הוכיחו שכל קבוצה קטנה שתפגין נגד משהו יכולה לגרום לכך שיורידו הצגה. אני חושב שזה קשור גם לשנאה הכללית שיש פה כלפי ישראל. אם הייתה מגיעה לכאן קבוצה מכל מדינה אחרת שהיו מפגינים נגדה, אני בספק אם הסקוטים היו אומרים 'טוב, זה קצת יותר מדי בלגן, בואו לא ניתן לחבורה הזו להופיע'. התאים להם להוריד את ההצגה כי כרגע יש רגשות שליליים כלפי ישראל, או לפחות ככה זה מרגיש מפה. במקרה הזה אני דווקא יכול להבין את האדם הפשוט. הרי אתה כנראה בעד טיבט במאבק שלה מול סין, גם אם אתה לא בהכרח יודע מה באמת קורה שם. אתה יודע שהטיבטים מסכנים כי זה מה שאמרו לך. וזה גם הסיפור שמספרים פה. אין סיבה שמי שלא בקיא בסיפור לא יחשוב 'חמאס דואגים לפלסטינים וישראל כותשת אותם'".

הייתה בכלל הידברות ביניכם לבין המפגינים?

"בסוף ההפגנה דיברנו איתם מעט, אבל זה לא היה פורה במיוחד כי אי אפשר להגיע אליהם. הם חושבים למשל שהיינו צריכים לחתום על מסמך שבו נכתב שאנחנו מגבים את עמדות הממשלה רק כי אנחנו מקבלים ממנה כסף. הם חושבים שישראל היא מדינה מאוד חשוכה, כי זה מה שסיפרו להם. אמרנו להם שאין לנו בעיה שיפגינו, אבל שיתנו לנו במקביל להעלות את ההצגה. שיעמדו כל יום מחוץ לאולם ויפגינו, אבל שיתנו לציבור הרחב להחליט אם הוא רוצה לצפות בהצגה או לא".

עכשיו דממה

צהריים באדינבורו, יום שמשי, תשעה באוגוסט. הפעם לא ניתן לשמוע את המונולוג הפנימי של ג'ו, הבלש הקשוח שפותח את המחזה. לא שומעים אותו משום שהמחזה מבוצע במלואו ללא קול, ממש מול המקום שבו חברי "העיר הזאת" היו אמורים להופיע. זו הייתה הדרך שלהם להפגין נגד סתימת הפיות ובשם חופש הדיבור. הצליל היחיד שנשמע ברחוב הוא קולות המגפונים של המפגינים הפרו־פלסטינים שהגיעו למקום, מייצרים מחזה ביזארי של סו־קולד לוחמי חופש שדורשים להחרים אמנות, מול להקה המביעה את כאב ההשתקה שלהם באמצעות השתיקה עצמה.

"זה היה מצמרר. חשבנו איך כדאי להפגין מול מפגינים מקצועיים, והחלטנו להעלות את ההצגה ללא קול. זה הפך לעוד יותר עוצמתי כשהגיעו להפגין מולנו. באותה מידה זה יכול היה להיות אירוע סמלי בלבד מול 20 מהתומכים שלנו, וזה הפך למיצג מטורף שהרבה אנשים הגיעו לראות. חמישה אנשים עושים כאילו עם השפתיים, הגיטרה והתופים ומולם עשרות צועקים עליהם 'כמה תינוקות הרגתם היום?'".

יש תקווה שיצא משהו טוב מהסיפור?

"אני מאמין שכן. אף קמפיין פרסומי לא היה יכול לקנות לנו כל כך הרבה אזכורים בכל כך הרבה מקומות. ההצגות שלנו בארץ גם ככה מלאות לרוב, ואני מקווה שעכשיו הן יתמלאו אף יותר. אנחנו מקבלים הרבה תמיכה מהארץ וזה משמח מאוד. כשאנחנו נמצאים באדינבורו קל לשכוח שזו הצגה מצליחה. גרמו לנו להרגיש שזה עניין קיקיוני שקל לבעוט אותו החוצה. כיף לדעת שיש לנו לאן לחזור ושיש מקום שבו כן רוצים לראות את ההצגה".

אולי בסופו של דבר תל אביב היא המקום הכי טוב עבור הפילם נואר.

"חסר בה קצת גשם ואפרוריות, וגם חוף הים לא ממש עוזר. אם כבר, לפתח תקווה יש אחלה פוטנציאל".