לילה בקיוסק תל אביבי: שובה של העורלה המודחקת

גברים, בקיוסק, בחורף. אני כלוא בתוך טור של עוזי וייל. ״איזה קור, אה? אפשר ווינסטון לייט?״, שואל בחור עצוב עם מטרייה שבורה. ״פיייי איזה קור בחוץ. תביא לי קאמל״, דורש גבר במעיל בייסבול. ״קפא לי התחת, יש לך פה סיגריות בבודדות?״, שואל תייר במבטא צרפתי.

״כל בנאדם שנכנס אומר ׳וואו, איזה קור׳, אבל יא בן זונה, אתה קונה והולך, אני נשאר פה״, אומר לי אריאל, עובד ותיק בקיוסק בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם וחברי למשחקי הכדורגל השבועיים במגרש קלישר. ״זאת כתבה לקיץ. אתה לא מבין איזה אנשים שבורים מגיעים לפה. אבל הלילה לא תראה כלום, אפילו ההומלסים הלכו הביתה״.

עבורי, הלילה החל בארוחה שבה התוודעתי לסוד משפחתי מטלטל. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה, ואני נולד בתל אביב בצל הסקאדים של סדאם. כדי להגן על העולל החרדתי, לקחו אותי הוריי לדודתי שהתגוררה באבן יהודה. הברית שלי נערכה על שולחן הכתיבה של בן דודי אורי. בתום האירוע דודה שלי, אישה שפויה בדרך כלל, קברה את עורלתי מתחת לעץ הבננות שבחצר ביתה.

כל סטודנט מתחיל לתסריטאות מבין שלא מדובר בסיפור על עורלה שנקברה מתחת לעץ בננות. זהו סיפור על ערך עודף של גבריות שהודחק ונקבר. אם ניצמד לפני השטח של הסיפור, סביר להניח שעורלתי נזללה על ידי תולעים עוד באותו הלילה. אך העורלה המטפורית, זו שמייצגת את אותה גבריות עודפת, עדיין מבקשת לצוף אל המודע. הרשו לי לספיילר לכם: היא תצוף בחזרה כאן, בקיוסק הזה, הלילה. כי זה הסיכוי היחיד שלי לקושש ממנו 1,000 מילה.

צילום: יולי גורודינסקי

הרווחים בהיגיון הצריכה

אז גברים, בחורף, בקיוסק. אריאל עושה קפה שחור ומסדר לי כיסא בסמוך לדלפק. אני מאמץ גישה אנתרופולוגית שמרנית ומתעד במחברת כחולה רשמים ניטרליים. המסקנה הראשונה שלי היא שאפשר לחלק את לקוחות הקיוסק לארבע קבוצות: המתנצלים (״סליחה, אפשר ווינסטון לייט?"), התובעניים (״תביא לי ווינסטון לייט״), המתעניינים (״מה קורה? אפשר ווינסטון לייט?״) והמבולבלים – אלו שנכנסים לקיוסק בלי לדעת מה הם באמת רוצים ("אתה יודע מה, ווינסטון לייט"). זו הקבוצה המעניינת ביותר, מאחר שהיא חושפת את החללים שבהיגיון הצריכה הקפיטליסטי: האנשים האלה מודעים לכך שתקפה אותם תשוקה לצרוך משהו, ושזה לא באמת משנה מה זה יהיה. במהלך הלילה יצא לי לעקוב אחר מבולבל ששוטט בקיוסק חמש דקות ארוכות. הוא בחן את בקבוקי היין, את החטיפים, את מקרר השתייה, ויצא לבסוף עם קינדר בואנו.

הדימוי הפופולרי של הקיוסק בתרבות הישראלית, הנשען בעיקר על סדרת הדוקו ״הפיצוחייה", הוא של מקום שבו מזיינים את השכל. הפיצוצייה אמורה להיות אתר שאליו מתנקזים כל הסטריאוטיפים הישראלים, בעיקר הגבריים (הערס, הפאנקיסט, נהג המונית), כדי לאכול אחד לשני את הראש, ולקנח בבמבה קטנה. אריאל לא נותן לדברים כאלה לקרות אצלו. ״אסור לתת אור ירוק״, הוא מלמד אותי. ״אני נותן רק ברקסים. אם אתה פותח חלון לשיחה, מוסיף מילה אחת שלא היית צריך להגיד, הבנאדם יכול לשבת עליך כל הלילה״.

עם או בלי זיוני השכל, הקיוסק הוא קודם כל מבצרה של הגבריות הישנה והבלתי מתנצלת. את זה הבנתי כבר בגיל 16, כשעבדתי ביחד עם שני חברים בקיוסק בכיכר דיזנגוף מול קולנוע רב חן. לבעלים קראו גבי, ובעינינו הוא נתפס כדמות גברית שתפקידה היה לחנוך אותנו בעולם המבוגרים. הייתה לו בלעדיות על אספקת האלכוהול שלנו, והוא קנה עבורנו את אצבע החשיש הראשונה שעישנו. היינו מגיעים לקיוסק אחרי בית הספר ומכלים את זמננו בהקשבה לסיפורי זימה דוחים בסגנון "כשהגעתי למטה היא כבר הייתה רטובה, נוטפת״. את הבחורה הראשונה ששכבתי איתה הבאתי לקיוסק של גבי בדייט הראשון. שפונט, חבר שלי, עשה לנו קפה.

[interaction id="54b7d2b7cd7e120f0d0683c3"]

כמו גבי, גם לאריאל לא קברו שום דבר מתחת לעץ בננות. העורלה האבודה שלו לא מטרידה אותו. בקיוסק אנחנו צופים באגרוף תאילנדי בערוץ האקסטרים ומקשיבים לקטעי לייב של ACDC.

״מה קרה לחברה הבלונדינית שהייתה לך אז?״, הוא שואל אותי.
״עזוב״.
״אני הבנתי אותך. אתה בטח בוחן כל אחת, מנסה לראות אם זה יכול להיות רציני״.
״אני כמו סבל בשדה תעופה״, אני אומר לו. ״אני יודע ברגע הראשון אם המזוודה הולכת לסין או לאמריקה״.
״זאת הבעיה שלך. אתה צעיר. תצא, תזיין, תעשה מה בא לך״.

צילום: יולי גורודינסקי

 לחזור בלבן

הדיאלוגים מתרדדים ככל שעוברות השעות. המוזיקה הוחלפה מ־ACDC ל"אלינור", אלבומו השני של זוהר ארגוב. אנחנו שוב מדברים על בחורות. “אני חלש כנגד הבלונד", אני אומר לו. “יש בי תשוקה בלתי מרוסנת לבחורות אמריקאיות מהקולג'". בתגובה הוא מחקה את שאולי מ"הפרלמנט": “אם יש כזה דבר גלגול נשמות, אני חושב שהייתי רוצה להתגלגל לכדור הארץ בתור אישה. מישהי אמריקאית, קופצנית, לומדת בקולג'. שם, החתיך של הקולג' מזמין אותי לפּראם ואני נענית בחיוב. נהיית מלכת הפראם. ושם בפראם הוא מנסה לשלוח לי ידיים, למזמז אותי. ואז אני מורידה לו סטירה לפנים".

בשלב מסוים חברים של אריאל, קבלנים במקצועם, מתיישבים לידי ומתחילים לדבר על עסקים. אחרי עשר דקות שבהן לא הוצאתי מילה מהפה, אחד מהם פונה אליי: "מה זה, מה אתה לומד?"."זה לא לימודים", אני אומר לו. "זה לכתבה. שלחו אותי לבלות לילה בקיוסק". "אתה נראה לי הסנג'ר של העיתון. לא ככה? אתה בחור צעיר. דווקא לכאן שלחו אותך?".

צודק הבחור. הגיע הזמן שאגדל ביצים. הדבר הכי מעניין שקרה פה הלילה הוא שאישה בלי שיניים נכנסה לבקש מרלבורו אדום. לא, סליחה. כשהבחור הפּצוּץ מסמים החליף בדקה ה־90 את התפוצ'יפס שלו בביסלי פלאפל. בפעם הבאה, שישלחו אותי לשתות במנזר. לעזאזל, הזין שלי עומד לנשור מרוב קור. על סידורי הקבורה שלו תופקד העורכת ששלחה אותי למשימת ההתאבדות הזו.

הדרך הביתה, לאורך הנהר הזורם מסביב לתעלות הניקוז של אלנבי, מוקדשת להרהורים. בגלגול הבא בא לי להיות גבר לבן שאינו מודע לפריבילגיות שלו. לא ישראלי, אמריקאי. אשחק בנבחרת הלקרוס של התיכון. חברה שלי תהיה מעודדת. אני אזמין אותה ללכת איתי לפראם. היא תסכים. נהיה מלך ומלכת הפראם. בסוף הערב אקח אותה עם מכונית הספורט שלי למקום פסטורלי, כמעט כמו אלנבי. היא תשלח ידיים. אני אוריד את התחתונים. הופה, מצאתי.