שוברים שתיקה: עדויות התל אביביים

1.

"כשהייתי מלצר בנחמה וחצי, קיבלתי הוראה מדויקת לא לפנות ללקוח עד שהוא מוכיח את הנאמנות למקום, חצי שעה-ארבעים דקות ככה. אמרו לי שזו אנטיתזה למלצרים קרציות. אני בסך הכל רציתי עבודה מסודרת, לשלם חשבונות. ואני רואה את הלקוחה עם היד מורמת באוויר, והיא רק רוצה קפה, והיא מאחרת. מהצד השני אני רואה את האחמ"ש מסתכל עלי ומסמן לי שהכל מתקדם כמו שצריך. כמו שהוא ביקש ממני. ואני לא יכול לעשות כלום. כלום".

 2.

"כחברת האחזקה של הבניין, הכרנו את כל הזוועות שהיו שם. הכל. ידענו טוב מאוד שהשכנה מקומה שלוש נותנת לכלב שלה לחרבן על עיתון וזורקת את זה מהחלון. ידענו על השותפים מדירה 10 שמשאירים את הזבל מחוץ לדלת של השכן ליד כל פאקינג יום. בטח שידענו שבקומת הקרקע יש מסיבות קריוקי כל שבוע. ביחידה שלנו היו קוראים להן "קרקעריוקי". אבל מה כבר היינו יכולים לעשות? לגרש את הדיירים? אנחנו לא בייביסטר. אז עשינו מה שכל חברת אחזקה עושה – כרתנו את העץ בכניסה לבניין".

3.

"אני לא אכחיש, גם לי היה חלק בזה. גם אני נתתי לזה יד, הזמנתי פעם את ההורים לסיור קולינרי בלוינסקי, חשבתי שזה ירשים אותם. אבל ההתדרדרות הייתה מהירה ואיומה. שעה וחצי של חיפושים, וכלום, אפס חנייה. התחלתי לחנות בי"ל פרץ, חמש דקות מהעבודה שלי. ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שגם האזור הזה יושחת, עד שהוא לא יראה אותו דבר, אבל אני משתדל לא לחשוב על זה, מנסה לשמור על שפיות כל עוד אני יכול".

4.

"אז לקחתי את הפתק, והלכתי איתו לסניף שקרוב לבית שלי, ומה שראיתי שם לא יצא לי מהראש מאז. אולי זה לא ייצא לי מהראש לעולם. תור עצום, אנשים מבוגרים בוכים, בצד מישהי כמעט התעלפה. חברה שלה צעקה 'בסך הכל רצינו סוודר של גראמפי קאט. למה? מה עשיתי?!'. חנקתי את הדמעות ולקחתי מספר, אני 50032. כמה מתנדבים ניסו לחלק מים, אבל מנהל הסניף ביקש שנהיה בשקט ולא ניצור תור בתוך תור כי גם ככה אף אחד לא זוכר איזה מספר הוא. בסוף החבילה שלי הגיעה מפורקת לגמרי, אבל כבר לא היה לי אכפת. הייתי מפורקת בעצמי".

5.

"הכל היה חרוך, הרוס עד היסוד, ריח של בשר שרוף באוויר. נחנקתי, דמעתי, העיניים שלי צרבו, לא ידעתי מה לעשות. הזהירו אותי שאייל שני עושה שטויות כאלה, אבל לא חשבתי שאשכרה יניחו לי פחמים על השולחן ויבקשו על זה 76 ש"ח".

6.

"כל מי שגר בקינג ג'ורג' מכיר את הנוהל של שישי בצהריים. המדרכות החסומות, הרעש, הילדים שבוכים, נבחיות כלבים, צעקות ויבבות. הסירחון כמובן גם מהווה חלק לא קטן. השתדלתי לא לצאת מהבית כשידעתי שהכלבים שם. לא יכולתי לעבור את זה, להסתכל להם בעיניים, לראות חמישה-שישה גורים בכלוב אחד, והאנשים ששמו אותם שם, מנסים לדבר אליי, לקחת ממני כסף, מתנפלים עליי. כל זה היה פשוט קשה מדי".

7.

"כל צעד שאני עושה משפיע על הדירה שמתחתי. בתור השכן מלמעלה, אני יודע את זה. כל רהיט שזז, כל ספונג'ה, כל חפץ שהחתול מפיל לרצפה. זה כבר לא רק אני והשותפים שלי, זה החיים של אנשים, זה החופש שלהם, הפרטיות שלהם. אני שוכב עם חברה שלי, יום למחרת אני רואה במסדרון את השכן, נראה עייף וטרוד, זורק את הזבל בבדידות ובעצב. הסתכלתי לו בעיניים והבנתי את ההשלכות, הבנתי מה זה באמת אומר לגור מעל מישהו אחר".

8.

"אנשים חושבים שהם יודעים מה קורה בשירותים של התחנה המרכזית, אבל האמת היא שעד שאתה לא מגיע לשם, אין לך מושג. זה רגע אחד שמשנה תפיסה, שגורם לך לשאול – לאן הגענו? מה קרה לנו כחברה? זה מה ששנים של אנושות הצליחו להשיג? ההסכמה שבשתיקה שלי, השקל ששילמתי כדי להיכנס, מאפשרים לדברים כאלה להמשיך להתרחש. אלה אנחנו שמממנים את זה. אנחנו. ואנחנו יודעים היטב מי הנפגעים העיקריים של המצב הזה".

 9.

"חשבתי שאני יכול לשנות את השיטה מבפנים. אמרתי שאני אעשה דברים אחרת. אבל אתה לא יכול. פעם אחת אתה אומר 'זה סוף שבוע, אני אכנס שנייה רק בשביל חלב ונייר טואלט'. דברים הכרחיים. כמה ימים אחר כך אתה מוצא את עצמך בבולמוס, קונה חטיפים ב-40 שקל, אתה יודע שזה נוראי, שזה מטומטם, שזה לא אתה להתנהג ככה, אבל אתה ממש מאחר כבר למסיבה ולמי יש זמן ללכת עוד 200 מטר לחנות העצמאית הקטנה. ולפני ששמת לב כבר יש לך כרטיס מועדון של אמ:פמ ואתה נכנס לכל סניף שאתה רואה כדי לראות אם כאן יש את הצ'אבי האבי במקרר. זה לא רק אנחנו, כן? אני יודע שזה לא רק אני. זו השיטה שדפוקה. רציתי לשנות אותה מבפנים אבל לא באמת היו לי את הכוחות. אבל אני לא מתנער מאחריות. כולנו אשמים, כולנו נכנענו. אלה הפנים של החברה שלנו, לא משנה מי יצר אותם".